שוב ושוב היכה רומני את אובמה בסנוקרת מתחת לסנטרו. ואובמה ממש חבול, ואפילו ה-26 אחוז שאוהדיו השרופים העניקו לו, הם עדות לעומק התבוסה. כי היכן נעלמו שאר ה-36% ממאגר מצביעיו הקבועים? לאן? אז ככה זה כשהגלגל מסתובב - קדימה כהרגלו ולא אחורה.
אבל אצלנו? מה פתאום. כבר בשש וחצי עם מהדורת החדשות הקצרה לבוקר זה, קמו משנתם, טרוטי עיניים, "פרשנים" הוזים שהחלו (כהרגלם) לזנב באיוולת בתוצאות, ואמרו: אז מה? אבל בסקרים הרגילים זה לא יזיז לאובמה והוא ינצח. וכך הלאה והלאה במשך כל היום. שם - בארה"ב, אומרים את האמת: נוק-אאוט, וכאן מלטה יוק. נאדה. אז מה?
זה אובמה ללא ה"ציוד" הקבוע שלו שקורא מהכתב טקסט מוכן ומסיט עיניו באופן מלאכותי 10 שניות ימין ו-10 שניות שמאל ללא הרף, בלי ליצור קשר עין עם הציבור. ביג דיל. תנו לו להיות חצי דקה ספונטני והוא כבר משתין במכנסיים.
אין בכלל צורך לשאול: למה? למה כאן אנשים קטנים ודלי חשיבה ודלי עומק ודלי אמת ודלי רצינות מאיישים את כל הכיסאות באולפנים? למה? וכי אין בארצנו אנשים בהירי חשיבה ומעמיקי דעת ובעלי ראייה עתידית עם יושרה? למה לא הביאו אפילו אחד שיאמר: רומני הביס את אובמה ורק מכאן מתחילה דרך המאבק לעימות שיוביל להכרעה. אין.
האמת? הדרך להכרעה בדעת הקהל לקראת הבחירות שם - הדרך עדיין ארוכה-ארוכה וקשה. אבל סינגל בודד זה מעיד בכל זאת על משהו שהתערער באמונה שאחזה בדעת הקהל, גם שם וגם פה, כי אובמה מנצח בהליכה כל מועמד רפובליקני בפער של 5-7% לפחות, וזה שם המון. כי בוש (הבן) - "לקח" את הניצחון עם רבע פרומיל של אחוז בודד. עכשיו? נו? רק שוטה מאמין.
כל זה ביחס למה שקורה אצלנו כל זה נאמר כאן ביחס למשהו שקורה אצלנו - פנימה. אותו דבר. אותם הפרשנים שעיניהם כלות מלראות כיצד מביס נתניהו את כל יריביו על בימת הנואמים בעצרת האו"ם. האיש צייר ביד אמן ציור שלמד עת היה סטודנט לארכיטקטורה בבוסטון. כל עמודי החדשות של העולם הבליטו את הציור מעשה ידי אמן ללא מילה אחת של לעג או ביקרות "אמנותית". וכאן? רשימת ההשמצות יכולה למלא את כל דפי התנ"ך. מה לא אמרו וכתבו כאן על הציור? מה לא? הנה מגוון קטנטן: "קריקטורה של ילדים", "קומיקס", ולגלוגים מגחכים.
הנחמה הקטנה אצלנו היא שאפילו הפרשנים הכי שמאלניים אמרו (ואפילו בלי צער) כי אין לנתניהו יריב ראוי למועמדות לראשות הממשלה. נתניהו מביס בכל סקר בפער 1:3 כל יריב. כמעט 50% מהציבור רואה בו את המועמד האולטימטיבי - וזה המון. מעולם, מאז קום המדינה אף מועמד לא זכה בבחירות ליותר מ-50%, אפילו בן-גוריון. ואין צורך ב-51% וזה גם לא בריא לדמוקרטיה. ויש צורך בקואליציה אמינה (של איזון) ולא של שליט יחיד. אבל צריך מנהיג מוביל שיודע להוליך עמו אל המטרה בבטחה.
מה שמגוחך אצלנו שיש כאן עדיין אחוזי אמוק ננסיים כמו מופז, שניבולי הפה שלו האחרונים בגנות נתניהו ירסקו אותו סופית. אם איש זה טוען ביוהרה ילדותית כי רק הוא מסוגל לנצח את נתניהו כשהוא האחרון בדירוג, אפילו לאחר
יאיר לפיד, על מה זה מעיד?
ככה זה עם שאר הפרשנים. אנשים קטנים. ננסי דעת. חסרי אומץ להודות כי נכשלו עם עיוותי פרשנויות במשך 20 שנה ויותר.
עכשיו - כש
מעריב, ו
הארץ לקראת סופם. וכל אלה מאבדים את הטורים הקבועים שלהם, הם מחפשים מקלט ליד כיסא באולפן למשך שתיים-שלוש דקות עם הבלים ב"תמות נפשי עם פלישתים" או "אחרי המבול". העיקר: לא לבטא בעברית את המלה נתניהו אלא בלועזית BB. כי מי זה ה-BB הזה? חבר שלהם מהיסודי? עדר פרשנים זה, שעכשיו בדרכו לשדות הקרח באלסקה עם כפור נצחי, יפנה את מעט הטורים שנותר לפליטה עבור עבודה עברית נקייה סוף-סוף.
ולבסוף: איני מוכן להתנבא כי דרכו של
מיט רומני סלולה כרגע לנשיאות לאחר נוק-אאוט אחד. אבל אני מוכן להתנבא כי אובמה יצטרך לעמול פי אלף ממה שהוא חשב עד היום. ולא רק זה. אם לאחר שמיט רומני יביס אותו גם בנושאי חוץ וביטחון ובעיקר בכל מה שנוגע אלינו: אירן, הפלשתינים, ירושלים המאוחדת, ההתנחלויות, אז חיוכים יופיעו מעל לחיים ישראליות. לפחות חיוכים. ואם למרות הסקרים של היום ינצח רומני בבחירות, אולי נמשיך לחייך, אבל ארה"ב היא ארה"ב ויש לה את האינטרסים שלה לאחר הבחירות, אז נחכה ונראה.
ואני? אני אחייך בכל מקרה. למה? מפני שבצעדת ירושלים שמעתי כל הרבה פעמים באנגלית I LOVE ISRAEL מה צריך יותר כדי לחייך (בהנאה).
