X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  מאמרים
הייצוג הפוליטי העלוב של הציונות הדתית הוא רק סימפטום לעליבות פנימית יותר של הממלכתיים הישנים, שנוצרה מאי-הכרתם בשינויים העמוקים שחלו בחברה החילונית. הממלכתיים החדשים, שבעיניהם שאלת אתחלתא דגאולה היא פוליטית ולא תיאולוגית, יוציאו אותה מהבוץ
▪  ▪  ▪
הממלכתי החדש. "המדינה זה אני" [צילום אילוסטרציה: פלאש 90]
דרושים: מקצוענים
לציונות הדתית חסרים היום מקצוענים שיודעים לסקור במהירות את היעד, להבחין בין קירות הגבס וקירות הבלוקים לבין עמודי התווך של המבנה ולהטיל את קרן הלייזר אל ציר הבסיס. חסרה לה הסינרגיה של 'גאון ונדיב ואכזר'

ממלכתי וגמול
הממלכתי החדש נגמל מהאשליה האוטופית, במדינה כשלעצמה הוא תולה מעט מאד ציפיות משיחיות או היסטוריות, אך הוא בהחלט רואה בה מסגרת לעבודה ולתהליך. זה קורה כי הוא הפנים שכל אבולוציה והתחדשות תרבותית יתרחשו בתוך הכלים והטבע של העולם הקונקרטי הזה

הסקר שניבא לפני חודשים אחדים קריסה של מפלגות הציונות הדתית אל מתחת לאחוז החסימה, הוא רק הסימפטום. האמת העגומה היא שהציונות הדתית מעולם לא חשה כה מעורערת. רצח רבין, עקירת גוש קטיף, פולמוסי סירוב-פקודה-שירת-נשים, והמאבקים הבלתי נגמרים על שרידותה של ההתיישבות ביו"ש הן רק תחנות ציון בדרך הייסורים שהיא עוברת בעשורים האחרונים.
פעם זה היה אחרת. בימי גוש אמונים העליזים הסרוגים הרגישו באיגרא רמא. הם ראו עצמם כעמוד האש ההולך לפני המחנה, כגשר המחבר בין הקרעים המגזריים שיצר כור ההיתוך הישראלי המצונן. משהו בהם שידר נעורים, חיוניות, התלהבות וברק בעיניים. בימי הדובון והעוזי גם מי שלא הסכים עימם התקשה שלא להיכבש בקיסמם.
אבל ימי התום והזוהר חלפו, ומקימי הגשר המחבר מצאו עצמם פתאום מושלכים אל העבר השני של התהום. בשיאו של מיתון מגזרי מזדחל שהחל אי שם בסוף שנות השמונים, מוצאת הציונות הדתית את עצמה מובלת בוויה-דולורוזה פוליטית, צלובה על עמוד דה-לגיטימציה ציבורית ותקשורתית. גם הייצוג הפוליטי העלוב שלה נגרר עם זר קוצים כואב על המצח ומבט קורבני בעיניים, מתקשה בעצמו להאמין שיהיה מסוגל להתרומם אי פעם מהשפל הזה. עבור הצופים מהצד, דרך עדשות 'מצב האומה' ו'ארץ נהדרת', היא הפכה מזמן ל'אחר' האולטימטיבי, לשק החבטות הלאומי.
הגן היהודי האידיאולוגי
זה קרה לה פחות בגלל מה שהשתנה בה, ויותר בגלל שהחילוניות השתנתה. האתוס הקבלי של הרב קוק על הכפירה הבונה את האמונה התאים לחלוצים של זמנו, לאידיאליסטים שלחמו על 'האידאה הלאומית' ונתפסו בתורתו של הרב כנשמות של תוהו שמורדות בעולם הדתי הגלותי המאובן. הרב ראה בהם ילדים אובדים, צעירים בימי מרד הנעורים הבועטים בהורים בכדי לזקק זהות אישית חדשה ועמוקה יותר. הרואה הגדול באמת ובתמים האמין שהחלוצים החילונים ימצאו את הזהות האבודה בתורת ארץ ישראל. אותה, אגב, טרח להמציא כמעט מחדש.
אבל הגן היהודי האידיאולוגי עשה את שלו: הספקות האמוניים של החלוצים הפכו מכפירה לדת, התהיות נעשו דברות, ופריצת הגבולות הייתה לגילוי שכינה. גואלי האדמות ומייבשי הביצות שנתפסו במחצית המאה הקודמת כגיבורים (אגב, בכל העולם. ע"ע הקולוניות האירופיות בהודו ובאלגי'ר) הפכו למוקצים מחמת מיאוס. ה'שחרור' ו'הקוממיות' הפכו ל'כיבוש משחית'. המהפכה הפמיניסטית והמהפכה המינית, שהסתפקו בראשיתן בדרישה למרחב מחיה צנוע, הפכו לכנסיות עם כתבי קודש אקדמיים ומנגנוני אינקוויזיציה תקשורתיים.
מסעות הצלב אליהם יצאה החילוניות החדשה כוונו בעיקר אל בני הציונות הדתית. ההתיישבות ביהודה ושומרון והכניסה של הדתיים לצבא הפכו ממעשה ציוני נאצל לחילול מקומם של הדברות החילוניות החדשות.
בקו השבר הזה התפרקה הציונות הדתית לרסיסים של תתי מגזרים. הממלכתיים הישנים דבקים באוטופיה של מאמר הדור. הדרמה הציונית שהייתה פעם סרט הוליוודי הירואי עם טובים ורעים וערכים בהירים, שינתה ז'אנר והפכה לסרט נונסנס פוסט-מודרני הדוניסטי, אבל הם מתעקשים להמשיך ולצפות בו עם כתוביות התרגום הישנות. הם ממשיכים להאמין שכל חילוני הוא דתי סמוי וכל שמאלני הוא ימני סמוי, שכל המשברים הם עיכובים זמניים של אתחלתא דגאולה וקמעא קמעא, ושבכלל הצרות מתרגשות רק בגלל ש'אנחנו' לא מספיק טובים-אידיאליסטים-מוסריים-מתחזקים-ולומדים-אמונה.
נמאס להם מהאוטופיה
הרב קוק האב פעל מתוך פנימיות, אך בנו או תלמידיו המירו את הפנימיות באידיאולוגיה מיסטית. ההבדל בין השניים עצום: בעוד שהפנימיות מגששת אחר התוך והעומק של המציאות הריאלית בעולם הזה, האידיאולוגיה עיוורת למציאות וכופה עליה מלמעלה תיאוריות אוטופיות. בעוד שהפנימיות מצמיחה ומגדילה את העולם הזה וחושפת בו רוחניות, האידיאולוגיה נמלטת ממנו אל עולמות החלום והחיזיון האפוקליפטי.
האנרכיסטים בגבעות גרסו לעומתם שכל יהודי חפץ בגאולה, אבל יש קליפה המכסה את הלב ואותה צריך לשבור. עולם ישן עדי יסוד נחריבה, כי מדינת יהודה תקום רק על חורבותיה של הגווייה הציונית. כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, והמטרה מקדשת את האמצעים כי טומאה הותרה בציבור. אחרי ה'דורון' (של הממלכתיים) וה'תפילה' (של החרדים) הגיע זמן המלחמה: תג מחיר, תורת המלך, גרפיטי במסגדים ותקרים בצמיגי ניידות המשטרה ומכוניות הערבים המחזרים-אחרי-בנות-ברמי-לוי.
לבורגנים נמאס מהאוטופיה, מתיקון העולם ומהשיגעון המשיחי. הם מעדיפים שקט, רכב ליסינג, משרה בהייטק, חינוך טוב לילדים, ומאמרים של רבני בית הלל שיסבירו שכל הצרות הגיעו בשל עודף אידיאולוגיה ומוטיבציה, ושהפתרון הוא לכבות את האש ולהתבגר מהכמיהות הילדותיות לתיקון עולם.
החסר בציונות הדתית
השיקוף החד והאכזרי ביותר של השבר הוא במערכת הפוליטית. הציונות הדתית עשירה בכוכבים מוכשרים, בקצינים ולוחמים ורבנים ומהנדסים ומנכ"לים ועיתונאים, ולמרות זאת היא נוחלת כישלון חרוץ בהעמדת מנהיגות פוליטית. מה יש לה במלאי? חבר כנסת אחד שיודע להביא אפריקנים לבריכה ברמת אביב, אחד שיודע לכתוב טורים שנונים לעולם קטן ולמקור ראשון ואחד שמתמחה בהעברת חוקים מהסוג שמחייב את העירייה לקבוע על שפת המדרכה בלטה משופעת לאם ולתינוק.
מדובר באמת באנשים מוערכים. כולם חכמים, כולם צדיקים וכולם יודעים את התורה. אבל בין ההיצע הזה לבין הובלה פוליטית המרחק עוד גדול. כי מנהיגות פוליטית דורשת חזון, אך לא פחות גם אסטרטגיה וטקטיקה. היא דורשת יכולת ניתוח מקצועית קרה של הסיכונים וההזדמנויות בכל רגע נתון, היא דורשת הבחנה בין עיקר לטפל, איגום משאבים וריכוז מאמץ בנקודות המפתח. לציונות הדתית חסרים היום מקצוענים שיודעים לסקור במהירות את היעד, להבחין בין קירות הגבס וקירות הבלוקים לבין עמודי התווך של המבנה ולהטיל את קרן הלייזר אל ציר הבסיס. חסרה לה הסינרגיה של 'גאון ונדיב ואכזר'.
מודל הממלכתי החדש
את היציאה שלה מהבוץ ומהעייפות יובילו הממלכתיים החדשים. אלו שמבינים ששאלת 'אתחלתא דגאולה' היא שאלה פוליטית ולא תיאולוגית. שיודעים שהוויכוח התיאוסופי הפך להיות המחסום בפני שינוי פוליטי, כי מה שייצא ממדינת היהודים לא תלוי בהגדרה המופשטת שלה אלא במה שיעשו בה בניה בסייעתא דשמיא.
הממלכתי החדש נגמל מהאשליה האוטופית, במדינה כשלעצמה הוא תולה מעט מאד ציפיות משיחיות או היסטוריות, אך הוא בהחלט רואה בה מסגרת לעבודה ולתהליך. זה קורה כי הוא הפנים שכל אבולוציה והתחדשות תרבותית יתרחשו בתוך הכלים והטבע של העולם הקונקרטי הזה. הוא הבין שהגאולה היא מושג ששייך למציאות הממשית של ההווה, כלומר למדינת ישראל. ברור לו שהיא 'אתחלתא' של משהו. משהו שעניינו יתברר כנראה רק בהמשך הדרך, אך גם משהו שעל הזכות לעצבו הוא מתמודד כבר עכשיו.
הממלכתי החדש איננו תמים. הוא יודע שבחברה הישראלית ניטשת מלחמת תרבות עזה על אופייה וצביונה של המדינה. אבל הוא גם יודע שבמאבק המר הזה יש לו סיכוי דמוגרפי ופוליטי לא רע, והוא מחליט ללכת על כל הקופה ולשנות את המציאות. החוויה שלו היא ש"המדינה זה אני" ולכן הוא מסוגל להעז גם לשחק על כל הקופה, ולהילחם על מוקדי הכוח הממשיים של ישראל: מינוי שופטים ובעלי תפקידים בכירים בכל שדרת השירות הציבורי, שינוי המעמד המשפטי של יו"ש דרך חקיקה ראשית, הגברת התכנים היהודיים והציוניים במערכת החינוך, העצמת הייצוג הפוליטי בכנסת, ועוד.
הממלכתי החדש יודע שלפניו דרך קשה ולא פשוטה עד לשינוי התשתית המשפטית וסדר היום המדיני והתרבותי של המדינה. הוא מכיר בכך שנצחונו יושג רק בדם ואש ותמרות עשן תרבותיים ופוליטיים, ולא רק בחיוכים וידידות. כי הכנסייה החילונית לא תוותר בקלות, והעימות מולה יהיה מר וממושך ויעלה בקרבנות כואבים כמו ממשלות ימין שייפלו ויישובים לא מוכרים שייחרבו.
המנהיגות העתידית שהוא יקים, אם יצליח בכך, תדע שכמו אחריות - גם עצמאות לא מקבלים אלא לוקחים. המנהיגות החדשה תהיה מוכנה להתבגר ולהרחיב את השיח, לתת מענה אמיתי לצרכיה של החברה הישראלית, על כל פלגיה ומגזריה. להתחיל ללמוד ולגבש תוכניות עבודה מושכלות בנוגע לערביי ישראל ויו"ש, לפריפריה וחברה, לחינוך ובריאות, למשפט וביטחון, וכן, גם להרגיע את יאיר לפיד. אחת ממשימותיה תהיה לשכנע את מאמיני הכנסייה הלבנה שעם שוך הקרבות יהיו גם להם זכויות להגדרה עצמית ולביטוי תרבותי, כמיגזר קטן אך חשוב בעברה ובעתידה של החברה בישראל.

פורסם במקור: יומן, מקור ראשון
תאריך:  11/10/2012   |   עודכן:  11/10/2012
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
 
תגיות מי ומי בפרשה
 יאיר לפיד / Yair  Lapid
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
הממלכתיים החדשים
תגובות  [ 5 ] מוצגות  [ 5 ]  כתוב תגובה 
1
התחלתי לקרוא...אבל סיפור ארוך ל"ת
אולי פעם אחרת  |  11/10/12 12:14
 
- אתה צודק . זה ארוך מידי.
סיישל  |  11/10/12 14:03
2
מחכים ומרתק
יוסי שפניר  |  11/10/12 13:03
3
ומה הרבותא?
אלטע קאקער  |  12/10/12 09:41
4
מאמר מצויין
דרור5  |  14/10/12 07:14
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
הרב יובל שרלו
כאשר רב מביע עמדה פוליטית הוא מאבד את הציבור. תפקידו של הרב במערכת הבחירות הוא לעדן את הניצים ולשמור על אווירה נעדרת לשון הרע והכפשות - אווירת שלום. אם ברצונו להביע דעתו הפוליטית, עליו לעשות זאת ככל האדם ולא כפסיקת הלכה. ועוד - במקום להיאבק על המרווח הצר שבין המפד"ל והאיחוד הלאומי צריך להרחיב את מאגר הקולות הפוטנציאלי לכיוון כלל הציבור    מכתב על הבחירות
ד"ר רון בריימן
כתבי ופרשני התקשורת הישראלית מעלימים את עובדת קיומו של ימין אמיתי וחילוני מימין לליכוד. בעשותם כן דוחקים הם את הבוחרים החילונים שמימין לליכוד היישר לזרועותיו של הליכוד עצמו, או לזרועותיו של ליברמן
ראובן לייב
בתרגיל טאקטי מבריק הצליח ראש הממשלה לכופף את מי שאמורים להיות יריביו על המפה הפוליטית ולנטרל אותם מכל פעולה מעשית נגדו    במצב הנוכחי אין לו בשטח שום מתחרה שעלול לסכן אותו
דרור אידר
הבחירות הקרבות לא נפלו על ראשנו ברעש גדול. תודה לאל, שום קטסטרופה לא נרשמה. יכול להיות שנעשינו נורמליים? מה פתאום, מקהלת העורבים תמשיך לצווח שרע, רע, רע פה
איתן קלינסקי
הבן יאיר מנסה להיות יתר מעודן ומאופק ולא נוטה לאבד כל רסן בסגנון בוטה וגס רוח שאפיין את אביו, אבל נשארה אותה המהות. מהות של ליבוי שנאה. מהות של פופוליזם זול ושל רדידות עטופה בצלופן אינטלקטואלי
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il