"אין דברים ב(א)גו"

לאחרונה אני מוצא את עצמי יותר ויותר עושה שימוש במשפט הלקוח מהסרט 'מציצים': "הפוך גוטה, הפוך". גם מערכת הבחירות הבאה עלינו לטובה, תתנהל בסימן ההפוך הזה. לראשונה בחיי מדינת ישראל, יהיו הבחירות הקרובות בסימן יחסי-הפנים של ישראל. בעיקר יסובו הבחירות סביב דמותה המוסרית והערכית של החברה הישראלית, ועל יחסי הגומלין שבין מרכיבי החברה הישראלית. זה יהיה מאבק על היכולת לקיים מדינה לאור חזון משותף, אל מול שברונו של עיקרון הסולידריות החברתית, לצד תהליך של לבנוניזציה או בלקניזציה, שיבשר את סופו של החזון הציוני. יחסי החוץ של המדינה, אשר היוו את המאסה הקריטית והדומיננטית במערכות הבחירות הקודמות, תחת הכותרת של "מדיניות חוץ", או "שלום וביטחון", הדומיננטיות הזו, שהיוותה משקל מכריע, תהיה לשחקנית בעלת תפקיד משני בלבד, מועמדת לפרס "מאחורי הקלעים". מלבד "המהפך" של 1977, כאשר מנחם בגין נבחר על הטיקט של מושיע "עדות המזרח", לא היה כדבר הזה במערכות הבחירות. מאז ומעולם הצליחו הפוליטיקאים לגייס את הציבור, ולגרום לנו להאמין שמדובר במאבק בין "אידיאולוגיות". תמיד קנינו את הסחורה השקרית הזו כאילו שמדובר בקרב על דוקטרינת הביטחון של ישראל. מאבק האימתנים בין "ימין" ו-"שמאל" היה נתון לפרשנות מדינית בעיקר. כן שלום או לא שלום. דיכוי הטרור וכיו"ב. לצד הכותרת הגדולה של "ימין" ו-"שמאל", תמיד היה נדבך כלכלי-חברתי, אבל משמעותו, והתפקיד שהוא שיחק בהחלפת השלטון, היו משניים עד בלתי רלוונטיים.

"פרס יחלק את ירושלים", "נתניהו טוב ליהודים", ועוד כהנה וכהנה שטויות שמכרו לנו אמני בחירות כמו ארתור פינקלשטיין, ושרלטני תודעה כדוגמתו, שביקשו להטות את הכף לטובת המועמד ששילם להם המון כסף, בלי שום קשר לרלוונטיות של הסיסמאות הנבובות הללו ו/או ליכולותיו של המועמד. קנינו את השקרים הללו בחפץ לב, פשוט, כי מישהו הושיט לנו יד ועזר לנו להחליט, ופטר אותנו מן הצורך להתנהל באחריות מול עצמנו ולבחון את האמת לגופה. בבחירות הבאות עלינו לטובה, ינהלו הישראלים קרב על דמותה של מדינת ישראל כלפי פנים, על יכולתה של המדינה למלא בהצלחה את תפקידה כפונקציה ממוסדת המשרתת את האזרח, אבל מעל לכל - על דמותה המוסרית והערכית של ישראל, ועל דמותו של בית הנבחרים הישראלי. היום כבר ברור לכולנו ש-"פרס (לא) יחלק את ירושלים", וש-"נתניהו (לא) טוב ליהודים", בעיקר כי כל ראש ממשלה ישראלי, שיעשה הסכם שלום, יחלק בסופו של דבר את ירושלים, ונתניהו טוב רק לחלק קטן מן היהודים, אלה שיש להם כיפה על הראש וגרים בבני-ברק או במגרון-חברון.

כמו כל בחירה שאנחנו עושים בחיים, גם בחירת ייצוג פרלמנטרי היא עניין של אילוצים ופשרות. שהרי ברור שעדיף להיות בריא ועשיר על פני עני וחולה, אבל משום מה אנחנו מעדיפים לבחור בין עשיר וחולה מול עני ובריא. ברור גם שכל אחד מאיתנו היה רוצה את הייצוג המשפטי הטוב ביותר (כי על עבירות כמו של אולמרט - בוזגלו היה הולך לכלא), וברור גם ששווה למכור את הבית ולטוס לרופא הכי טוב בחו"ל כאשר מדובר בעניין בריאותי שמשמעותו היא "חיים ומוות". אבל כשזה מגיע לדברים פחות מהותיים, כמו למשל עתידו של עם ישראל, או עתידה של מדינת ישראל, או עתיד ילדינו, או הפנסיה של הורינו המבוגרים, או יכולתו של הדור הצעיר ללמוד באקדמיה ולרכוש דירה - בכל אלה אנחנו נוטים להתפשר בקלות. השבוע ניהלתי שיחות פוליטיות בפורומים רבים ושונים, בעיקר משפחתיים וחבריים, ועדיין שמעתי אזרחים מיואשים ומאוכזבים מנתניהו שאומרים: "לא הייתי מצביע לנתניהו שוב, אבל למי אפשר להצביע שיכול להנהיג את המדינה?" זה כמו לומר ש-ברור לי שאני הולך לרופא לא טוב, או ש-אני שוכר את שירותיו של פרקליט גרוע. אבל בעוד ששכירת שירותי איש מקצוע מעולה מחייבת השקעה כספית גדולה, בחירת ייצוג פוליטי היא בסך-הכל שינוי של הפתק שאנחנו מטילים לתוך תיבת הקלפי. זה לא אולם חתונות ואין צורך להוסיף למעטפה צ'ק. רק להחליף את הפתק.

כשם שלא היית בוחר/ת את רעייתך/בעלך כי אין מישהו/י אחרת בסביבה, אין שום סיבה טובה מספיק כדי לבחור באדם לא ראוי כמייצג שלך בכנסת. אני בטוח שגם לציפי חוטובלי, וגם לגילה גמליאל, וגם ללאה נס, ואפילו למירי רגב, יש תכונות שהופכות אותן לרעיה ראויה של מישהו - אבל מה הופך אותן לנציגות ציבור ולפרלמנטריות ראויות? ועל אותו משקל, אופיר אקוניס, דני דנון, זאב אלקין - אף אחד מאלה לא היה מועמד טבעי שלי לבילוי על כוס קפה - למה הם צריכים לשבת בכנסת ולעצב את דמותה של החברה הישראלית בעתיד? כאשר מישהו אומר בסביבתי אמירות כמו "המדינה...", אני מתעקש תמיד לתקן. "אין מדינה, זה את/ה ואני". אותו הכלל חל כאשר מדברים בסביבתי על "הפוליטיקאים", וגם שם אני מתעקש לתקן. "אין פוליטיקאים, זה את/ה ואני". הם לא יושבים בכנסת כי אחמדינג'אד הצביע להם, והם לא נבחרו על-ידי חייזרים. אנחנו בחרנו בהם ואנחנו מקבלים מהם את מה שהיה בהם לפני שנבחרו - אפס בריבוע. אם היית בוחר/ת את רעייתך/בעלך באופן שבו את/ה בוחר את נציגיך לכנסת - הרי היית מתגרש/ת מזמן. למזלך - אחת לארבע שנים את/ה יכול להתגרש מהנציגות שלך בכנסת, ואף על-פי כן, ולמרות הכל, אחת לארבע שנים את/ה בוחר להישאר עם הבחירה השגויה, והתירוץ העלוב הוא "למי אפשר להצביע?" אז אפשר גם אפשר.

האמת צריכה להיאמר: סילוק הליכוד ושותפיו הקואליציוניים, ואפילו גירוש נתניהו מזירת קבלת ההחלטות היישר אל ספסלי האופוזיציה, לא יפתור את מצוקותיה של החברה הישראלית, ולא יתיר את הסבך הכלכלי-חברתי-ביטחוני-מדיני. ועל-אף שסילוק-גירוש כזה לא יפתור את הבעיה, הוא יהיה התחלה מעולה, לכל הפחות לצורך החלפת הסקטוריאליות הממארת לצד פיתוח מודל מחודש של מנהיגות אנטי-סקטוריאלית והרבה יותר פרו-סולידרית. על-אף שהייתי רוצה לראות ממשלת שמאל מדיני וכלכלי, אני חב לעצמי ולקוראים חובת אמת הקודמת לשאיפותיי הפרטיות. ומכאן נגזרת האקסיומה הבאה: החלפת הליכוד במפלגת העבודה, או בשאריות קדימה (ציפי לבני או שאול מופז או אהוד אולמרט), או ב"יש עתיד", או אפילו חלילה ב"עצמאות" - אין בהחלפה כזו כדי לתקן את המעוות. אין משמעות הדבר שעדיף להשאיר את הליכוד. הליכוד צריך לעוף חזרה לאופוזיציה ולעבור תהליך מחודש של התנקות ערכית-מוסרית מהמחלה הלאומנית-גזענית-קפיטליסטית-קיצונית שתקפה אותו. אבל עצם החלפת הליכוד באיזו ממפלגות האלטרנטיבה - אינה אלטרנטיבה ראויה. כל סקטוריאליות שתחליף את הליכוד תהיה רעה, תהיה גרועה. הנסיבות קוראות להוכחת המנהיגות הנכונה של כל מי שמתיימר לסלק את הליכוד סוף-כל-סוף מזירת קבלת ההחלטות. הוכחת המנהיגות היחידה המתבקשת כאן היא זו שנגזרה על משה רבינו, אשר הוביל את העם כל הדרך והגיע אל הארץ, אך לא זכה להיכנס אליה.

שלי, יאיר, ציפי, אהוד א' ואהוד ב', שאול, וכל היתר... זה לא זמן למשחקי אגו, היה לנו מספיק מזה בקדנציה הזו כאשר האדם הגרוע ביותר ניהל פה את ההצגה, וכולנו משלמים את המחיר. מנהיגות פירושה חזון מעורב בהקרבה אישית, ומשמעה בהקשר שלנו: איחוד כל הכוחות כדי לסלק את הנגע הרע הזה ממרכז הכוח והשררה, ביחד עם כל המשת"פים שחיסלו פה את הממלכתיות בשם עגל הזהב של הסקטוריאליות, והרסו-החריבו את הסולידריות החברתית. אם לא תדברו ביניכם ותעשו הכל, ביחד, כדי לבער את הנגע הזה, מילא שאתם לא תהיו כאן לסיבוב נוסף, אבל אף אחד מאיתנו לא יהיה כאן לסיבוב נוסף. מדינת ישראל שהיא פסגת התגשמות החלום הציוני אמורה להיות כל מה שהיא איבדה תחת שרביט האגו של נתניהו. עתיד ישראל קורא לכם להקריב את האגו האישי, ולבנות, ביחד, מודל מנהיגותי שאינו נשען על אגו פרטי-עצמי-עצמאי, אלא על טובת הכלל. כדי להיות ראויים להחליף את הליכוד ונתניהו, עליכם להוכיח כבר כעת כי אתם שונים ממנו, ואתם ראויים לשלטון כי אתם רואים את הצורך הממלכתי, ומוכנים להקריב את האגו האישי על מזבח ההצלחה הכוללת, שלכם כקבוצה מנהיגותית ושלנו כאזרחים. ההיסטוריה היהודית קראה למודל הזה "סנהדרין" (מהמילה היוונית "סינהדריון" שמשמעותה המילולית היא: "ישיבה ביחד"). אם אינכם יכולים לשתף פעולה ביניכם כדי לשלח את הליכוד ונתניהו בחזרה לספסלי האופוזיציה לתהליך החלמה מנגעי הטירוף הלאומני-קפיטליסטי, מן הסתם אינכם ראויים להחליף אותו. הציבור לא קונה את ההבדלים ה"אידיאולוגיים" בין המפלגות הללו, בעיקר משום שההבדל העיקרי הוא צבע הריפוד על הכסא בלשכת השר. הפוטו-פיניש של הבחירות הללו צריך להיות חגיגה גדולה של כל המרכז ומעמד הביניים, בליווי כיבוי אורות במצודת זאב. בידכם הדבר. איזהו גיבור הכובש את יצרו. כבשו את יצר האגו והקריבו אותו למען המדינה שאתם מתיימרים להנהיג, או פנו את הדרך לדור המנהיגותי הבא.