מחקר ושאלות לא פתורות

הנתונים מפורטים והטבלאות מוסיפות צבע ומידע. אגב צבע, יש להעיר שלעיתים הצבעים דומים זה לזה כמו הירוק והכחול, ודומה שהיה רצוי להשתמש גם בצבעים כמו: צהוב, אדום או כתום. למרות השבחים יש לציין מספר נקודות שיש לתת עליהן את הדעת ואדגים זאת לפי הסדר: א."הגדרת המדינה כציונית". מתברר כי רוב מי שהגדירו את עצמם ציונים, שהם הרוב המוחלט בציבור היהודי נטו להגדיר כך גם את המדינה, כך גם היה לגבי הלא ציונים והגדרתם את המדינה (כלא ציונית). מכאן המסקנה ש"הפילוח רומז יותר לכך שכל קבוצה רואה את המדינה בדמותה שלה" (עמ' 33). אבל מה פירוש להיות ציוני? מה פירוש מדינה ציונית? אם שיעור הערבים הסבורים שהמדינה היא ציונית (68.6%) גבוה מזה של היהודים (56.3%) (עמ' 71), אולי יש בכך משום ביקורת עליה מבחינה דמוקרטית כמו גם לאומית? נקודה זו לא פותחה... ב. סוגיה בעייתית אחרת היא הגדרת המדינה כ"יהודית דמוקרטית". בכל הציבור היהודי זו הייתה ההעדפה השכיחה (41.9%). 34.3% העדיפו את הגדרת ישראל כמדינה יהודית, ו-21.8% העדיפו את הגדרתה כמדינה דמוקרטית. אז מה זה אומר? שמי שרוצה מדינה יהודית, בהכרח לא רוצה מדינה דמוקרטית, אלא אוטוריטרית? ומי שרוצה מדינה דמוקרטית, אינו רוצה זיקה לעם, אתנוס או לאום? ואולי חלקם רוצים מדינה ישראלית של לאום ישראלי? אבל סוגיה זו לא נבדקה בסקרים הללו. ואגב זאת מעניין לציין ש"בקרב המרואיינים הערבים רמת הגאווה בישראליות היא... 44.5% "מאוד גאים" או "די גאים" בישראליותם"(עמ' 77). אז מהי המשמעות של גאווה זו? יש גם לזכור שלא מוכר לאום בישראל ומוכרת רק האזרחות. האם המשמעות הינה רק גאווה בהיותם אזרחי ישראל? מאידך מעניין לציין שמבחינת הרגשת השייכות למדינה ולבעיותיה שיעור הערבים החשים כך עומד רק על 27.7%! (עמ' 117). ג. סוגיה שלא מוצתה נוגעת למשילות ולתרבות הדמוקרטית בישראל. בהקשר זה מעניין לעמוד על השאלה -"מה שישראל צריכה היום הוא מנהיג חזק". הנתונים הם ש"כמו בשנה שעברה, גם השנה, מצאנו כי התמיכה במנהיג חזק היא נחלת מיעוט דומה בגודלו, בקירוב שליש, בקרב ילידי הארץ והעולים הוותיקים וגם בקרב העולים החדשים" (עמ' 49). אולם סוגיה זו אינה רק של מנהיג מול מפלגות אלא היא עשויה לחפון בתוכה נטייה למשטר נשיאותי דמוקרטי מתוך ביקורת קשה על המפלגות הקיימות. ואכן, אם בודקים את אמון הציבור במוסדות השונים, עולה שהמפלגות זוכות לאמון של 33.8% ומהוות את המוסד הנמצא בתחתית האמון הציבורי (עמ' 55). אולם הסוגיה לא נבדקה לעומקה. ד. נקודה מדאיגה נוגעת בחופש הביטוי. מתברר ש- 52.6% "מסכימים בהחלט" או "מסכימים" שיש לאסור על נואם לבטא בפומבי ביקורת חריפה נגד מדינת ישראל. שלא במפתיע, בקרב המרואיינים הערבים היה דווקא רוב של 68.6% לאלה ש"לא מסכימים", או "לא מסכימים בכל" עם הרעיון שיש לאסור על נואמים לבטא ביקורת פומבית על המדינה" (עמ' 102). אולם דומה שבכל זאת השאלה הינה גורפת מדי, באשר גם הסתה ישירה עשויה להיכלל תחת הכותרת "ביקורת". מאידך מהות האיסור אינה ברורה. האם מדובר בחקיקה פלילית בנדון? האם מדובר רק בהפעלת חוקים קיימים? האם מדובר בהפעלת סנקציות כלפי חברי כנסת? (מה שמסביר את ההתנגדות היחסית הגבוהה של ערבי ישראל לאיסור זה). למרות הביקורת, מכיל מחקר זה חומר רב. כך למשל חלקו השני "ישראל 2012 בהשוואה בינלאומית", בו מוצגים לא פחות מ-14 מדדים ואחר כך תרשימים וטבלאות לרוב. מדד הדמוקרטיה הישראלית, 2012, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ספטמבר 2012.