את אולמרט והאולמרטיזם חייבים לעצור מלחזור לחיים הפוליטיים בחוק, אם חוסר הבושה, עזות המצח והשחצנות הטבעית שלהם מונעת בעדם מלהבין זאת בד'רך אחרת. החוצפה הבלתי נתפסת בה עבריינים לשעבר, חשודים בהווה ומי שהתחמקו מלתת דין על מעשים שלא ייעשו בחיים הציבוריים על-ידי אנשי ציבור, נוהגים לזלזל בציבור, בדעתו וברצונותיו, מחייבם שלא להשאיר את ההחלטות ליד המקרה העיוור ולגחמותיהם של החצופים עצמם ו/או של תומכים המקווים להבנות מיכולותיהם המפוקפקות ו/או מקשריהם וקרבתם אל המתימרים להנהיגנו.
הפימפום חסר האחריות של תקשורת מגוייסת, מנסה לשכנע את הציבור שהאינטרס הציבורי מצדיק חזרתם לשירות הציבורי של אישים שנפלטו ממנו על שום התנהלותם הקלוקלת. את המטרות האמיתיות מסתירים "פרקליטי השטן" הללו בנימוקים הפורטים על נימים רגישים, כגון: אילוזיית השלום, או צדק פואטי לעבריינים מועדים, או הפוטנציאל של מאן דהוא אחר, כפי שהוכח בין היתר בכושרו לעבור עבירות רבות בפרק זמן קצר יחסית, ועוד. יש בציבור מי שיתפס לנימוקים אלה, ובלהט הפולמוס הפוליטי, שבו אנו כל כך מצטיינים, ישכח לרגע שכישורים מניפולטיביים הם רכושו של המועמד או הנבחר, והוא יכול להפנותם לרעת הציבור כשם שהוא יכול לעשות בהם שימוש מועיל. אלא שניסיון העבר שלו מורה לאן מובילה בדרך כלל נטיית ליבו.
טבע האדם הוא שכאשר עליו לשקול נושא ערכי, מבלי שעומדת לנגד עיניו שאלה קונקרטית, שבה הוא עשוי להדרש לויתור על מה שנראה כהישג בסבירות גבוהה, הוא יתקשה להתנתק מהמקרה הפרטי ולדון דיון חסר פניות במקרה הכללי. מחזה אבסורד מן הסוג הגרוע ביותר ראינו בפרשת שליט, לא מכבר. עתה עומדות על הפרק מספר שאלות בעלות אופי דומה, הלקוחות מתחום הפוליטיקה הקטנונית, ונוגעות לחזרתם של עבריינים בפוטנציה, נאשמים בפועל ועבריינים שריצו עונש וספגו קלון בתפקידים ציבוריים. הציבור נקרא לקבל החלטות מוסריות לנוכח הפיתוי שהחלטות אלה תעלנה לו במחיר פוליטי בבחירות הקרובות. לא רבים הם אלה שיתעלו על השיקול המיידי למען השיקול העקרוני, ובכשלונם זה הם מקבעים נורמות בלתי מתקבלות עלהדעת בחיינו הציבוריים, נורמות שבעתיד יפגעו גם בהם.
להציב חסם יעיל יותר לחזרה לשירות הציבור בגלל ריבוי המקרים ובגלל הניסיון התקשורתי והפופוליסטי של רודפי שררה ותומכיהם, חייבים לא לדחות יותר את ההחלטות בדבר נורמות הנדרשות מאיש ציבור. שתי שאלות מרכזיות עומדות כאן על הפרק: א. השאלה האישית; ב. השאלה הציבורית. השאלה האישית נוגעת לעובדה שאיש ציבור, במשרה מכובדת, עבר עבירה או עבירות שהייתה בהן עילה לכאורה להעמידו לדין, ואף לדרוש את התפטרותו מהתפקיד, ובסופו של דבר נשפט ונמצא אשם, נשפט ולא נמצא אשם מחוסר הוכחות, עשה עסקת טיעון מקלה או ניצל מגזר דין מרשיעה בגלל שגיאות מפשטיות של הפרקליטות, ובשם כל אלה הוא מבקש לחזור ולמלא תפקיד ציבורי דומה לזה שממנו הודח.
לחלופין, נשפט, נמצא אשם, ריצה את עונשו המתין תקופת צינוןמסיבה כזו או אחרת ואתה הוא כשיר לדעתו לחזור לעמדות המוצא מהן הורחק - לא יעלה על הדעת. בתפקיד ציבורי, מרכיב ההערכה האישי שבגינו מועמד איש ציבור לדין, הוא רק חלק מהשיפוט שיש להפעיל לגביו. שיפוט זה קובע אם עבר עבירה, מה חומרתה, ואילו נסיבות מקילות פועלות לזכותו מבחינת רמת העונש שעליו לשאת בו. לצד המרכיב האישי חייב לעמוד גם המרכיב הציבורי, ומרכיב זה אינו תלוי במקרה פרטני כזה או אחר, אלא בדפוס התנהגות ציבורית של משרת הציבור. בנורמה שאותה הוא אמור לקיים, ומבלי שיקיים אותה כראוי, אין הוא זכאי לחזור וכהן בתפקיד ציבורי. רק כך אפשר להגיע לשינוי בדפוסי ההתנהלות של משרתי ציבור, ולהציב חסם יעיל הרבה יותר מהקיים כיום בפני הפיתויים וההימורים שיעשה באמון ובכוח שהעניק לו הציבור.
פרשת אולמרט, למשל, מצביעה כבר כיום על לקונות בחקיקה לגבי ראש ממשלה שסרח כביכול, בהשוואה לחבר כנסת, או שר. פרשת קצב, וזכות השתיקה שלו כנשיא מכהן, מצביעים על לקונה נוספת, לגבי בעלי תפקיד ממלכתי ברמות הגבוהות ביותר. יש לסתום לאלתר פרצות אלה. ובמקביל, אם יתברר שאישים כאולמרט, דרעי, רמון ואחרים, אינם מבינים שהם אינם רצויים עוד בשרות הציבורי, יש לעגן אמירה זו בחוק ברור, חד וחותך. רק מקרה אחד צריך החוק לפתוח דלת בפני איש ציבור שסרח לכאורה או בפועל - אם זוכה במשפט, בכל הערכאות, ללא סייג וללא התניות. או אז הוא רשאי לחזור למערכת הציבורית.
לעצור את הסחף באיבו בגלל ריבוי החוכמולוגים ה"מתלבטים" אם לשוב למערכת הציבורית. ובגלל נכונותם להמר ולהניח למשחקי הכוחות הפוליטיים המקריים לקצוב את דינם הציבורי, ובתנאים מסויימים בכוחם של אלה אף יעפילו (במסגרת קואליציות, או קנונויות) לתפקידים בכירים יותר מאלה שבהם סרחו, חיביים לעצור סחף זה בעודו באיבו. לתקדימים מסוג זה ערך הרסני לגבי הנורמות הציבוריות המוסריות ואין להתיר להן להופיע במקומותינו כטיעון תקף. יהיו וודאי כאלה שיאמרו שאין זה הוגן לחוקק עתה חוק כזה, ממש ערב בחירות; אני טוען שבדיוק ההיפך.
אם לא יחוקק עכשיו מי יודע אם ומתי יחוקק בעתיד, ואילו פרשיות נחווה עוד בטרם יקרה הדבר. קל לתאר מה יקרה אם חוק כזה לא יחוקק, ואולמרט (כמשל) ירוץ לבחירות ויבחר בתוקף קוניוקטורה קואליציונית מסויימת לראש ממשלה. אפשר להניח ברמת וודאות מוחלטת, שחוק כזה לא יקום ולא יהיה, משום שאם יקום, יהיה אולמרט עצמו הדוגמה האולטימטיבית להפרת הנורמה שרוצה המחוקק להחיל על אישי ציבור - כשחומרת ה"שיפוט" הערכי לגבי בכירים היא פונקציה של דרגתם בהיררכיה הציבורית.
