מדוע חייבת המדינה לערער בפרשת טלנסקי

השעון מתקתק לאחור, ולפרקליטות יש פחות מארבעה שבועות להגיש ערעור לבית המשפט העליון על זיכויו של אהוד אולמרט בפרשות ראשונטורס וטלנסקי. קריאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מלמדת, כי לפחות בפרשת טלנסקי - הגשת ערעור היא מחויבת המציאות, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית. בניגוד להכרזתו של אולמרט על מדרגות בתי המשפט, השופטים מוסיה ארד, יעקב צבן ומשה סובל כן קבעו שהוא קיבל מטלנסקי כסף במזומן במעטפות. הם גם קבעו שלא היה שום דיווח ורישום של הכסף הזה, שהוא הוחזק בכספת בלתי מדווחת במשרדו של עו"ד אורי מסר, שהשימוש בו לא תועד ושאולמרט כתב עבור טלנסקי מכתבי המלצה. עם כל הבעייתיות באישיותו ובעדותו של טלנסקי - אלו הם ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי.

טיעון בעייתי במישור העובדתי

אולם לטעמו של בית המשפט - מאחר שהכספים שהעביר טלנסקי לאולמרט היו לצרכים פוליטיים ולא הוכח שהוא השתמש בהם לצרכים פרטיים, אולמרט לא עבר עבירה כלשהי. זהו טיעון בעייתי ביותר במישור העובדתי, וזאת מכמה סיבות. הראשונה: אין כל היגיון באבחנה בין הפרת אמונים על בסיס פוליטי לבין הפרת אמונים על בסיס פרטי. אם נבחר ציבור או עובד ציבור מקבל כספים ונושא פנים למי שנתן לו אותם - הוא אשם לכל הפחות בהפרת אמונים, אם לא בקבלת שוחד; אין זה משנה כלל לשם מה ניתנו לו הכספים (ובהמשך נעמוד על הפן המשפטי של עבירה זו). השנייה: אי-אפשר לצבוע כסף. כאשר טלנסקי נתן לאולמרט כסף, וכאשר כאמור לא היה שום תיעוד ודיווח על קבלת הכספים ועל השימוש בהם, אין שום משמעות למטרה לשמם ניתנו. כל דולר שאולמרט קיבל מטלנסקי לצרכים פוליטיים, חסך לו דולר מכיסו הפרטי. והסיבה השלישית קשורה לשנייה: טלנסקי סייע לאולמרט לפרוע את חובותיו מהבחירות לראשות עיריית ירושלים, ובכך שחרר אותו (ואת מסר) מערבותם לחובות בסך 1.5 מיליון שקל - כל שוודאי שאולמרט קיבל ממנו טובת הנאה אישית. הסיבה הרביעית היא, שכאמור אולמרט לא תיעד ולא רשם בשום מקום את הכספים - לא כאשר נתקבלו ולא כאשר הוצאו. אם מדובר היה בכספים פוליטיים, היה עליו להעבירם לעמותה במסגרתה רץ לראשות העירייה, כדי שיירשמו כחוק. העובדה שלא עשה זאת מעידה כאלף עדים על כך שמדובר היה בכספים פרטיים.

כיצד מגדיר העליון "הפרת אמונים"

נעמוד לרגע על מהותה של עבירת הפרת האמונים, ממנה זוכה אולמרט. כידוע, פסק הדין המנחה בנושא זה ניתן בידי בית המשפט העליון בנושא שמעון שבס, והנה כמה אמירות רלוונטיות ביותר מפיו של הנשיא דאז, אהרן ברק:

• "ניגוד עניינים מקיים את היסוד העובדתי של 'הפרת אמונים' אם ניגוד העניינים פוגע פגיעה מהותית באמון הציבור בעובדי הציבור, או בטוהר המידות של עובדי הציבור או בתקינות פעולת המינהל הציבורי... עובד ציבור הפועל בניגוד עניינים ופוגע בציבור משום שהתנהגותו פוגעת באופן מהותי באמון הציבור בעובדי הציבור או בטוהר המידות של עובדי הציבור או במילוי תפקידם - מעניקה לעבירה אותה ודאות הדרושה למשפט הפלילי.
  "... ככל שעוצמת ניגוד העניינים חריפה יותר, כן מתחזקת האפשרות לפגיעה מהותית באמון הציבור, בטוהר המידות או בתקינות פעולת המינהל. לא הרי קרבת משפחה הדוקה ופעילה כהרי היכרות מזדמנת. לא הרי ניגוד עניינים המבוסס על קשר כספי אישי או אינטרס כלכלי כהרי ניגוד עניינים המבוסס על קשר מוסדי... ככל שמעמדו של עובד הציבור רם יותר, כן עשוי ניגוד העניינים שבו הוא מצוי להגביר את הפגיעה המהותית בערך המוגן על-ידי האיסור הפלילי.
  "...כאשר עובד ציבור זה מצוי בניגוד עניינים הוא מקרין כלפי הכפופים לו וכלפי הציבור כולו את כשלונה של המערכת הציבורית, את שבירתם של הכלים הממלכתיים. כאשר ניגוד העניינים כולל בחובו היבט כספי, עובד הציבור מקרין את הקשר בין הון לשלטון. כל אלה מבססים פגיעה מהותית באמון הציבור בעובדי הציבור, פגיעה מהותית בטוהר המידות ופגיעה מהותית בתקינות המינהל".

קשה לחשוב על תיאור הולם יותר למעשיו של אולמרט בפרשת טלנסקי.

חייבים להשתמש בכלי שנתן המחוקק

במישור המשפטי קבע המחוזי, כי אולמרט לא חצה ביחסיו עם טלנסקי את הרף שבין המישור האתי והמשמעתי לבין המישור הפלילי, ומאחר שאין לנבחרי ציבור דין משמעתי - אין להרשיעו בפלילים. בסוגריים נעיר, כי זה בדיוק היה הנימוק של השופט עודד מודריק כאשר זיכה את אולמרט בפרשת החשבוניות הפיקטיביות בליכוד, מה שמלמד על אופן התנהלות בעייתי מאוד של ראש הממשלה לשעבר. אבל כאמור, זה רק בסוגריים. הבעיה עם ההנמקה הזאת במקרה הנוכחי היא, שאם המחוקק נתן לבית המשפט רק את הכלי הפלילי כדי לטפל בעבירות של נבחרי ציבור - בית המשפט אינו רשאי להחליט שהכלי הזה חמור מדי. אם עלי לתלות תמונה ואיני מוצא בארגז הכלי את הפטיש, אשתמש בלית ברירה בראשו של המברג כדי לתקוע את המסמר. והנמשל: אם ארגז הכלים המשפטי אינו כולל דין משמעתי לנבחרי ציבור, יש להשתמש בלית ברירה בדין הפלילי המצוי בו. המחוקק גילה את דעתו, במעין הסדר שלילי, שנבחרי ציבור שסרחו יועמדו רק לדין פלילי. לא יעלה על הדעת, שבית משפט יקבע - בדיוק כפי שעשה בפרשת טלנסקי - שנבחר הציבור פעל בצורה פסולה, אך יימנע מלהרשיעו משום שלדעתו הכלי הפלילי חמור מדי. לשיקולים כאלו יש מקום בשלב גזירת העונש, לא בשלב הכרעת הדין. את הסוגיות הללו חייבת הפרקליטות להעמיד למבחנו של בית המשפט העליון. הבה ונראה האם גם הערכאה הגבוהה ביותר בישראל תתן את ידה ליחסים פסולים, שלא לומר מושחתים, בין נבחר ציבור בכיר לבין מי שמממן אותו.