"רק סוסים הולכים באמצע הרחוב", אמר הצדיק החסידי רבי מנחם מנדל מקוצק, שתיעב עד אימה את הבינוניות, והמשיך: "בני אדם הולכים בקצוות".
במלים אחרות: רוצה להיות בן אדם? אז קבע לך עמדה ודבוק בה. אל תלך באמצע, בבחינת קצת מזה וקצת מזה. אל תשב על הגדר. אל תנהג כאותו רב תמים מן העיירה, שפסק בפני כל מי שהתדיין בפניו, כולל אשתו: "כולכם צודקים".
אבל בפוליטיקה הישראלית מעדיפים רבים דווקא את המרכז, מקום הליכתם של הסוסים. ועם אישור החוק להקדמת הבחירות, עוד נמצא בזירה, מן הסתם, מפלגות אנדרוגינוס נוספות, מעבר לאלה שעל מרוצן כבר הוכרז: קדימה שעוד מתלבטת באשר להנהגתה בין עבריין מורשע ללהטוטן קרקסי שהתמחה בדילוג מהכא להתם ולהפך, ו'יש עתיד' של המאמי הלאומי
יאיר לפיד.
הבעיה של הפוליטיקה הישראלית אינה עם אותן מפלגות אופנתיות, שכמו הקיקיון של יונה בִּין לילה היו ובִּין לילה יאבדו, אלא עם המיין סטרים הפוליטי - מפלגות שהיו בעבר אידיאולוגיות-לעילא, אך גם הן איבדו דרכן ומעדיפות את הבינוניות, את משעול הסוסים.
העבודה מעדיפה להשיל מעליה את כבלי השמאל ולהתחפש למפלגת מרכז-שמאל, וכמוה הליכוד מתאמץ שלא להיראות לאומי מדי ומעדיף להיות מפלגת מרכז-ימין. גם הן מחפשות את חמימות המרכז. לא ממש ימין, לא ממש שמאל, רק חול וחול.
נתניהו – הקבלן של מרץ וכך יכולה
שלי יחימוביץ, מי שהצביעה פעם למק"י, לרמוז שתהיה מוכנה לשבת בממשלת נתניהו 'הלאומנית' (לכאורה), בקונסטלציה מסויימת. והליכוד יוכל להמשיך למלא תפקיד של מפלגת מרכז ותרנית, כפי שאכן נהג לא רק בקדנציה האחרונה, אלא מאז עלייתו לשלטון ב-1977: מנחם בגין הבטיח להתיישב בסיני אבל מכר את כל חצי האי סיני תמורת פיסת נייר ששוויה הולך ופוחת בבורסה הבינלאומית;
אריאל שרון, שפינה את גוש קטיף, אפילו לא תמורת פיסת נייר סמלית והפך חבל ארץ פורח לכַּן שילוח טילים ושאר "חפצים מעופפים" לעבר אזרחי ישראל; ו
בנימין נתניהו, שנשבע להגן על האינטרסים הלאומיים, אך נסחף להצהרה המפא"י'ניקית הנואלת בעניין שתי מדינות לשני עמים, ולאחרונה נודע כי שוב ניהל שיחות מחתרתיות עם אסד, למען ירידה מן הגולן (וברור שאסד, עוד בטרם החלו המהומות בארצו, לא יכול היה לקבל מנתניהו פחות ממה שבגין העניק לסאדאת, כלומר "עד הגרגר האחרון").
רק ראש
ממשלה שעמדותיו האמיתיות נמצאות במרכז, יכול להעניק חופש פעולה מלא לשר ביטחון עויין ההתיישבות, פירומן אמיתי, ולהיות גאה בכך, בראיון יום העצמאות ל
גלי צה"ל ("כל פעילותו של השר ברק היא על דעתי ובגיבויי"), ולהפוך את הליכוד במשמרת שלו לקבלן הביצוע של '
שלום עכשיו' והפרקליטות הפרו פלשתינית, ולאשר מעשי נבלה במגרון וגבעת האולפנה, כמו גם לטרפד את חוק ההסדרה, לסכל יוזמה לחקיקה למניעת מימון אנטישמי לגופי שמאל קיצוני, ולסרב לאמץ את דוח לוי ולעשותו תשתית חוקית לגבי זכויות היהודים ביו"ש.
ברשימת מפלגות המרכז מצויה גם ישראל ביתנו של ליברמן. רוממות המחנה הלאומי בגרונה, אך זה לא הפריע לשר הממונה על המשטרה,
יצחק אהרונוביץ, להעניק יד חופשית לשוטריו לרדוף את ההתיישבות. רק השבוע הפגינו שוטריו את שפלותם, כשהתחפשו לערבים וחוללו פרובוקציות ביטחוניות בשדות יצהר, והכל כדי להאשים את המתיישבים בהתנכלות לערבים, וזו רק דוגמית לפעילות המשטרתית העויינת ביו"ש.
איפה היה מרידור ב-99'? כך קורה, שכשאתה מצביע למפלגת מרכז כלשהי, אתה לעולם לא תדע מה באמת יעשו בקול שלך, וגם לא תוכל לבוא בטענות לאיש, פרט לעצמך. תצביע, למשל, מרכז-שמאל, כלומר מפלגת העבודה, ואתה עשוי למצוא את שלי מכהנת ללא מצמוץ של בושה, בממשלת נתניהו בתפקיד מיניסטריאלי בכיר לעניינים חברתיים. תצביע, למשל, מרכז-ימין, כלומר לליכוד, או ליברמן, ואתה אמור לגלות שהקול שלך השתתף בהרס יישובים נוספים על-פי מדיניותה השלום-עכשווית של הפרקליטות ידידת הפלשתינים (וזה מה שאירע בפועל בקדנציה האחרונה!) בגיבויו של נתניהו, או שותף להינתקות נוספת מבית מדרשו של נתניהו ביו"ש ו/או בגולן. ואל תגידו שזה לא יעלה על הדעת. ראינו שזה קרה בחצי האי סיני ובגוש קטיף, במגרון ובגבעת האולפנה. בחרת נתניהו או ליברמן, וקיבלת 'שלום עכשיו' ומרץ.
על אחת כמה וכמה שאינך יכול לדעת מה באמת תקבל תמורת השקעת קולך במפלגות מרכז מוצהרות, דוגמת 'יש עתיד', שהאידיאולוגיה האחת והיחידה שלהן היא החבירה לשלטון ולמישרות, לעמדות כוח ולכיבודים. טומי לפיד, למשל, הלך בראשות 'שינוי מפלגת המרכז' על טיקט של מרכז גיאומטרי וצדק חברתי וגיוס כל החרדים, ולבסוף לא תרם לגיוסו של חרדי אחד מעבר למתגייסים מרצון, אבל הצביע בששון למען פשע ההינתקות.
כך גם 'מפלגת המרכז' אשר רצה בבחירות 1999 תחת הסיסמה "לשים את המדינה במרכז" (ביניהם היה, כמה מדהים, אברך המשי
דן מרידור, ששימש שר מטעמה בממשלת שרון, 2001), אך בפועל הייתה שמאל מובהק, שלא היססה לתמוך לאורך כל הדרך בשיגיונותיו של ראש הממשלה דאז
אהוד ברק, ובכללם הבריחה המבוהלת, המטורפת, ללא שום הסדר, מלבנון, תוך הפקרת ידידינו מצד"ל למלתעות החיזבאללה; והצעותיו הנואלות של ברק לערפאת בקמפ דייוויד, לוותר על למעלה מ-90% מהשטחים; להעביר שכונות מזרח ירושלים לריבונות פלשתינית; להקים משטר מיוחד בעיר העתיקה; להחזיר חלק מהפליטים לישראל במסגרת יישום חלקי של 'זכות השיבה'. כל הרעיונות הניקלים הללו לא קידמו את השלום בסנטימטר, ודווקא היו הגורם שהצית את אינתיפאדת אל-אקצה ואת המרי הבוגדני, שלא יישכח ולא ייסלח, של ערביי ישראל באוקטובר 2000.
רק לא מרכז האמת היא שלא טומי לפיד ולא יאיר לפיד, המציאו את הפטנט הזה. קדמו להם מפלגות אחרות שנטלו את התואר מפלגת מרכז והעדיפו את השביל בו הולכים הסוסים: המפלגה הפרוגרסיבית והליברלים העצמאיים (ל"ע); מפלגת תל"ם (תנועה להתחדשות ממלכתית); הדרך השלישית; יחד; אומץ; ד"ש; שינוי ויוזמה; מפלגת שינוי (שכינתה עצמה מפלגת מרכז חילונית ליברלית), שינוי-תנועת-המרכז, שהתאחדה לקראת סוף הקדנציה של הכנסת ה-12 עם מפ"ם ור"צ של
שולמית אלוני, והפכה למגינת לב בוחריה, ממפלגת מרכז לשמאל מובהק; יעד (בראשות אסף יגורי); סיעת היחיד של
אברהם פורז, שינוי-מפלגת-מרכז; 'הדרך החדשה' (2001); 'המרכז' (בראשות דוד מגן, 2003); והייתה מפלגת הגימלאים, שהתאדתה במירוץ לכנסת הנוכחית, ומי יכול לזכור את כולן.
מסתבר שהכל מתמרכזין, לרבות חרש, שוטה וקטן. מי אם כן נותר מזוהה עם אג'נדה ברורה, בלתי ממורכזת? – רק המפלגות האידיאולוגיות: מרץ משמאל; ומימין הבית היהודי והאיחוד הלאומי (ואולי גם מפלגות חדשות שיצוצו לקראת הבחירות, כמו 'התקווה' של הימין החילוני ורשימת בן-ארי-אלדד), והמפלגות החרדיות שלהן אג'נדה בוּעתית משלהן.
ואתה, הוד מעלתך הבוחר, אם אתה רוצה באמת שקולך באמת יקדם את האידיאולוגיה שלך, אל תהמר על מפלגות כן-ולא, הנטולות עקביות וחפות מאידיאולוגיה. ברח מן המרכז האנדרוגיני לעבר מפלגה אידיאולוגית כלשהי. רק אל תלך במקום שבו רק הסוסים מהלכים.
