על הפרשה הזאת, שהיום היא עלומה ואיש אינו יודע עליה, לא הייתי עולה אלמלא נברתי באסופת התיעוד ששמרתי שגם בו, אין היא מופיעה!. שני ניירות מצהיבים - לא יותר! - הובילו אותי אליה. שניהם, כרטיסי הערכת-הישגיי שהוצאו לי בבית הספר הקליר בתל אביב, כשהראשון: בכיתה א' וחתומה עליו כמחנכת חביבה שלו, והשני: כיתה ב' שבסיומה כבר עזבה משפחתי אתי את תל אביב, והמחנכת כבר אחרת – ונדה אריאל. תמיד, חרף עשרות השנים שעברו, זכרתי אותה... את השם "ונדה" – שמזיכרוני לא הועם ולא נמחק. לא רק בזכות הערתה מתחת לציונים "בעל כשרונות לאמנות הציור". ידעתי באופן עמום שהיא דמות דומיננטית; מוערכת, מבלי שכילד יכולתי לומר למה. מראה-פנים ממנה, לא נותר לי. אודותיה, אם ננקה כל שמסביב ויוביל, כל הכתבה הזאת.

בית הספר 'הקליר'

בית הספר היסודי "הקליר": מה יש להגיד, על מה ש (כבר) לא קיים. בית הספר היסודי הקליר שכן ליד גן החיות של תל אביב שייחדו אותו ריחותיו, צרחות הבבונים בלוויית שאגת האריה בלילות, ומיקומו - כחריג בעולם - בין בתיה של עיר כשבהמשך: בלבה. כשלי זכורים מבית הספר הזה מהיותי בו כמעט... מאומה!. לימודיי בו החלו בשנה שלאחר זו שבה ירד שלג בתל אביב, וזכור לי מגרש גדול מאחוריו שדרכו מגיעים, כולו מוצף מים ושלוליות כי היה חורף, וילדה גדולה ממני נושאת אותי בזרועותיה לחצות אותו יחד אתי. גרנו ברח' ארלוזורוב, ורק במעורפל זכור לי את שהאירוע שנחרט כתמונה בודדת, כנראה 'מוכיח': שהלכתי ל'קליר' לבד ברגל. שנים המשכתי לחשוב על אותה ילדה! לחלום עליה... אירוע נוסף שנשאר חרוט בי גם כן: הטיול שעשינו עם ונדה, "המורה", לגבעת סומייל הלא-רחוקה – הטיול הבוטאני הראשון בחיי. וכן, הודעתה של אחות בית הספר להוריי שגילתה בקרקפת ראשי בבדיקתה סימני גזזת (Tinea capitis: מחלת עור פטרייתית מידבקת מאוד שעד 1959, בהיעדר טיפול תרופתי אפקטיבי, הטיפול בה היה הקרנות רנטגן שביערו את המחלה הנפוצה אז כמעט כליל, אולם בחלוף השנים גרמו אצל חלק מהחולים כתופעת לוואי חמורה הופעת גידולים בראש ובצוואר). זכורה לי הדאגה שלהם... עד שהממצא הופרך. ויסיים מזיכרונותיי (שהם מועטים להפליא: שום זיכרון לא נותר בי מלימודיי, ממראה הכיתות) עוד דבר אחד שרק האפילוג, יבהיר מה שייכותו ומדוע בכלל הובא: הוריי באים איתי למקום 'אירוע' - פעם ידעתי מהו ונשכח... - שהנו אולם גדוש במבקרים, נרות דולקים, ובעוד אנו נעמדים, משתהים פנימה לפתח, לפתע נראית לפנינו בינות לקהל ילדה כששערות ראשה עולות - באחת - באש מקישוט עשוי צמר-גפן כאשר נלווה ריח חריכה חריף. המראה הזה, עם הצער על שערה היפה שהתלקח וכלה בלהבה הגדולה שניצתה - תוך שבריר שנייה! - בקרות המגע עם הנר הדולק, חרוטים בי עד היום.

הכל נמחק לעד

הניסיונות למצוא חומר על בית הספר הקליר ו-... ונדה אריאל. שנים שכבו והצהיבו הניירות והתעודות - שבהם פתחתי את רשימתי זו - באין הופך עד שעתה נברתי בהם. העידן (כידוע) עידן אינטרנט, והחלטתי לחפש על המורה ונדה אריאל ועל בית הספר הקליר. על האחרון כמעט אין כלום: אפס... שלא לדבר על ערך בוויקיפדיה, זו כבר 'דרישה גדולה מדיי'. בפייסבוק, בדף "בית ספר הקליר מחזור 1972-1964" אותו מצאתי, ראיתי מתנוסס העתק פנייה לראש עיריית תל אביב ולמנכ"ל העירייה מנחם לייבה שהעלה מחברה שפיגל אמיר (ב-19 באפריל 2012): "שלום רב, אני עוסק בנושא כנס מחזור של בית ספר יסודי הקליר אשר פעל עשרות שנים ועד לפני כ-12 שנים ברח' הקליר מאחורי גן העיר בתל אביב. פניתי לגב' המכובדת בארכיב עיריית תל אביב ולטענת האחראית אין בנמצא כל חומר בארכיון של / על בית ספר יסודי הקליר, לטענתה – 'אני צריך להבין כי יש שיטפונות, שרפות וגנבות' ואשר על כן אין כל חומר שנשמר בארכיון." והוא קובל, במכתבו בו ביקש 'מענה מהיר ומנומק': "כיצד נסגר בית ספר בעיר וכל החומר הרלוונטי נעלם. הכולל תמונות מחזורים, העתקי תעודות-גמר, סמל ודגל בית ספר, בדיקות ורישומים פדגוגיים שונים, חו"ד מקצועיות, כולם לא קיימים ואבדו לעד. למותר לציין כי בבית ספר זה למדו ילדי שמנה וסלתה של העיר תל אביב ואף הרמטכ"ל הנוכחי בני גנץ מבוגרי בית ספר יסודי הקליר". בית הספר העירוני הקליר שכן - כשמו כן הוא - ברח' הקליר, רחוב קצר מצפון לבניין עיריית ת"א היוצא מרחוב הדסה הסמוך לה ונקרא ע"ש אלעזר הקליר (המאה ה-6 – המאה ה-7), פייטן ארצישראלי בן התקופה הביזנטית שחלק מפיוטיו נכנסו למחזור התפילה. מאתר "ח'ברה" – 'רכילויות', פורום "הקליר": - - "גן החיות שהוקם ב-1939 בת"א במקום שנקרא אז גן הדסה היה בקרבת בי"ס הקליר ועל כן הוא חלק בלתי נפרד מהווי ילדי הקליר במשך שנים רבות" ( 4/9/2004). "ומה עם ונדה אריאל"? "ונדה אריאל לימדה אותנו בכיתות: ב', ג' ו-ד'; הבן היחיד שלה למד בביה"ס". בית הספר הקליר נהרס - ידיעה לקונית החוזרת כמה פעמים באינטרנט - ובמקומו הוקם ב-1990 המרכז לחינוך מדעי ( חמד"ע). גן החיות של תל אביב המשיך להתקיים עד 5 באוקטובר 1980, עת נסגר הגן והחיות הועברו למשכנן החדש, הספארי ברמת-גן. ושלא אשכח! ביקור אחד ויחיד ערכתי בבית הספר הקליר; לפי המצב שבו מצאתי אותו, כנראה לא זמן רב לפני שנהרס. מצאתי חדרים ריקים ופרוצים שכל אחד יכול להיכנס אליהם, כשאפילו שביב זיכרון – בי לא העירו. נפש חיה, לא מסתובבת. לא חשתי וגם לא הייתי מסוגל לזהות, כמקום שחלק מילדותי המוקדמת - החשוב ביותר לעתידי, להתפתחותי! - עבר בין כתליו.

הגילוי המסעיר

מ'נפלאות' האינטרנט: שתי מלים בלבד, עליך להקליד בתיבת-החיפוש של גוגל (לא לשכוח בין גרשיים כפולים): "ונדה אריאל". עשית זאת? ייפתח לפניך ( הקלק, גלול מטה) סיפור הצלתה המופלא של תלמידה, שמורתה בתושייה ואומץ נדירים לא היססה לסכן למענה את חייה. אם כן, לא הייתי יושב ומעלה הכול אלמלא ההפתעה שחכתה לי - הגילוי שחכה לי! - כשחיפשתי בגוגל על ונדה אריאל. ולא הייתי מעלה על דעתי! דווקא בפורום "מתכונים.נט", כשנסב השיח - בין מתכון למתכון - על טקס קבלת ספר תורה כאשר משתתפת ביקשה ייעוץ 'מה לומר במעמד זה'. "בזמננו, רקמו וקישטו את עטיפת הספר; השקיעו!" (מתשובותיה של סילבי בדיון שנפתח, תאריך שצוין: 22.10.2006). Silvey: "החזרת אותי לילדות ולטקס... נעשיתי מאוד מפורסמת בארץ בעקבות טקס קבלת ספר התורה כי הייתה עליי כתבה בעיתונים וכל המאכערים ממשרד החינוך והעירייה באו לראות את התלמידה ואת המורה שהצילה אותה משריפה בטקס. האירוע התרחש בכיתת הלימוד בבית הספר 'הקליר' בתל אביב. ערכנו הצגה לפני הטקס בנושא אליהו הנביא והנער שאותו החזיר לחיים... אני הייתי מלאכית משמים, עטופה בסדין לבן עם כנפיים מצמר גפן צבועות בצבע כסף. כשהקריאו את שמי כדי לגשת ולקבל את הספר שהיה עטוף בעטיפת בד רקומה על-ידי אמי מיהרתי למרכז החדר, קורנת מאושר, כשכנף ימין שלי התלקחה במהירות מנרות שבת שדלקו שם. בשנייה הפכתי ללפיד בוער! האנשים התחילו לברוח החוצה בצעקות. הוריי עמדו נטועים במקומם ללא יכולת לזוז ורק המורה, שתיזכר לעד, ונדה אריאל, תפסה את השמיכה שעליה שכב הנער שחזר לחיים מההצגה...דחפה אותי לרצפה וגהרה עליי כשהיא מכסה אותי בשמיכה. יצאתי מהאירוע בשן ועין או יותר נכון בריסים וגבות חרוכים קמעה בזמן שהמורה נכוותה ואושפזה בבית חולים הדסה ששכן ברחוב בלפור. מאותו היום, כשהיו מגיעים המכובדים לכיתה, הייתי צריכה לגשת לקדמת הכיתה, כשהמורה גוהרת עליי שוב ושוב... ונדה אריאל ז"ל, מורה נפלאה ואשה גדולה. אחרי שנתיים העבירו אותי לבית ספר אחר, חדש, בסביבה. אבל לאור בקשתי להישאר איתה, הוחזרתי לבית הספר ולמדתי בכיתתה גם בכיתה ד'... אין לי מושג אם עברה לבית ספר אחר. היינו הרבה שנים בקשר הדוק. היא הייתה מורה מתקדמת בדעותיה, מה שגרם לה לחיכוכים בנושאי חינוך... עד כמה שאני זוכרת."