אסופת תגובות בענייני השבוע

כותרות: יעקב פרי בכותרת: "ההון שלי קרוב לזה של מעמד הביניים..." כלומר, באותו בנק. כותרת: "פידל קאסטרו חטף שבץ מוחין". באיזו שנה? אמא של יונתן שפירא ראיתי אותה בטלוויזיה בתוכנית של קירשנבאום בלונדון בעקבות המשט לעזה. בנה היה על הסיפון. מטייס הוא הפך לקברניט. האימא סיפרה ששורשי המשפחה שלהם נעוצים במפא"י (לא בגרון). ההורים חינכו את הילדים באדיקות להיות מפא"יניקים נאמנים וישרי דרך, אבל בסופו של דבר זה לא הלך. זה לא זה. הכל התמסמס איפשהו. עכשיו היא ניצבת בהתמדה במחסומים. כן, רבים מאיתנו חיים עם מחסומים. השאלה שלה לירון לונדון ולמדינה היא, למה אתם שמים מצור על עם שלם בעזה? (נו, למה לא בלונדון?) למה אתם הורגים ילדים בחברון ונשים ברמאללה (או להפך?). שאלות טובות, אבל היא לא ממתינה לתשובות. יש לה שאלה לכל תשובה. ואם העקרונות של חמאס לא ממש מוצאים חן בעיניך היא תחליף אותם בלי היסוס בעקרונות של חיזבאללה. לקחה מהם שלל. מדוע המשפחה שלה לא שאלה את אותן שאלות כשאנחנו ומפא"י הרגנו בתש"ח, רצחנו במבצע סיני, טבחנו בפעולות התגמול וכיסחנו בששת הימים? מה בעצם הייתה דעתה על הממשל הצבאי של בן-גוריון? כואב לאנשים האלה והם שונאים אותנו. כי הם ומפא"י כבר נעלמו. ואנחנו לא. טחנות הצדק נטחנות ידוע שטחנות הצדק טוחנות. אבל מה באמת נטחן שם? אנחנו. אנשים פשוטים, נורמטיביים, שחוזרים הביתה בסוף כל יום עבודה. כשאני הלכתי ללמוד, כמעט לפני יובל, על כל מאה מהנדסים נמצא באיזו פינה מודחת משפטן אחד, נבוך ומתנצל. היום המצב הפוך. על כל מאתיים עורכי דין יש בקושי מהנדס. אופי התעשיה ומשק העובדים השתנה מקצה לקצה ויש להמציא לכל אותם מכובדים עבודה וגם פרנסה. כדי שלא יתלו את עצמם על עניבותיהם. הם טוחנים בכל טחנת צדק אפשרית. הקמח הולך אליהם הביתה, אנחנו האבק על בגדיהם. מי יכול היום להרשות לעצמו לחפש צדק בבית המשפט? הממשלה, המדינה ומוסדותיה, הטייקונים, האוליגרכים, חיפושיות התקשורת, הבנקים, התאגידים, חברות הסלולר וספחיהם, שלום עכשיו, בצלם וכל עמותותיהם, ההסתדרות וגרורותיה, העולם התחתון, האיחוד האירופי (זה אומנם מופיע בסעיף של שלום עכשיו), הנפט הערבי (גם זה מופיע שם), קצב, אולמרט ודרעי. אתה ואני לא יכולים להרשות לעצמנו ללכת לבית משפט כי אין לנו מזוודות כסף ואפילו לא מעטפות. יש לנו משכנתה ואולקוס, ואנחנו חיים על משכורת חודשית שלא תמיד מגיעה כל חודש. זו גם הסיבה שרבים מאיתנו לא מצליחים להתגרש כשאין לנו כסף לפרנס את המשפחה. ולכן כמה מאיתנו מעדיפים להתאבד ולקחת את הילדים איתנו. הכי זול. סליחה, לא נעים לשמוע את זה. צדק מעבר ליכולת שלי ושלך אם יש לנו חוב קטן לחברה גדולה החברה הגדולה מעבירה את הנושא הזה לעורך דינה. יש לחברה עורך דין לכל עורך דין. זה עובד כמו טיל נגד טיל או כיפה שחורה מול כיפה סרוגה או שחוקה. וגם כיפת ברזל. זה נראה כמו חדר מלחמה מלא מגירות ובכל מגירה יש טנק של עורכי דין מסוג מסוים שממתינים על הדלפק כמו בסופרמרקט. אין להם תאריך תפוגה כי אף אחד לא לוקח להם את הגבינה. כששולפים אותם מתוך המגירה הם הופכים לאמסטף או רוטוויילר, תלוי באופי תביעה. הם שולחים לנו מכתב קטן ומנומס עם לוגו נפלא, מלא שמש ואור. אתה מחייך למראה תמימות הפרקליט, התקליט הזה, מעבר למכתב המבויל. איזה טיפש, ככה הוא חושב לקבל את הכסף שאנחנו חייבים לו? כל שבוע מגיע מכתב עם חשבונית. שימו לב לחשבונית, היא מתייקרת כל שבוע. אם החוב שלכם היום הוא 500 ש"ח בעוד שבועיים הוא יהיה 800 ש"ח. ועדיין אין לכם מה לדאוג. עורך דין אינו מקבץ נדבות. הוא לא יזיז את התחת שלו לפני שהחוב יצמח לעשרת אלפים שקל. וזה יקרה בתוך שנה כי יש לו הוצאות הכרוכות במערכת הגבייה שהוא מפעיל עליכם. וגם הוא צריך להתפרנס ולשלם מס הכנסה. אז הוא מכניס לכם. ואז, כשהחוב שלכם יצא מכל פרופורציות, כפי שמדווח גולדסטון מדרום אפריקה, הגיע הזמן שייכנס לכיסים שלו. הוא הולך למשפט לבקש צדק. מה אתם עושים, יש לכם כסף לעורך דין בשביל צדק? זה הזמן להתגרש. אם החברה מולכם מספיק גדולה, נניח חברת חשמל או טלפון סלולרי או סולרי, הסף שלהם מתחיל בתביעה של חמישים אלף. הסלולריים מפנים כלפיכם סוללה של עורכי דין מונעים בערכי מוסר ובטרייה. אתם יודעים מי משלם את שכר עורכי הדין שלהם? אתם וגם אנחנו. כי זה נחשב סעיף הוצאות מקובל ומטופח וזה כולל שעות נוספות בבתי מלון באילת, בכנסים. מי משלם את הוצאות עריכת הדין שלכם? אתם. אתם עושים זאת בדרך להוצאה לפועל. מוציאים אתכם מהבית עם המקרר, השטיחים והטלוויזיה. כי אתם מעוקלים. לא ניתן לומר שאין במדינה הזאת צדק. יש בשפע, אבל הוא מעבר ליכולת שלי ושלך. יש פתגם כזה מלא חמלה, חמלניצקי כזה, "מקמח עושים תורה ומכסף עושים צדק". בדיחה עם זקן מסופר על עורך דין צעיר שחטף דום לב ונקרא לישיבה של מעלה. בדרך למעלה הוא משנן לעצמו את התיק שלו. לאחר המתנה של שבוע (גם שם התורים בבתי המשפט ארוכים) מכניסים אותו אל השופט. הוא מניח את התיק על השולחן ופונה אל התובע. "מה, אתה עושה צחוק ממני, מה הבאתם אותי לפה?" "הגיע זמנך", עונה התובע ומביט במסמכים שלו. "איך זה?" תובע הגווע, "אני בסך-הכל בן 38, מה קורה פה, כבוד השופט?" "לא אצלנו", קובע התובע. הוא מניח קלסתר עב קרס על השולחן ואומר, "לפי כל החשבוניות שהגשת, ובהתאם לשעות העבודה שתבעת וגבית, אתה בן 132 בינואר ועכשיו כבר פברואר. קצת פספסנו". "הנישום ינשום עמוק עמוק", קובע השופט. תעשיה ספרותית בתוכנית של קרן נויבך ברשת ב' סופר כי 80% מהספרים הנמכרים בשנתיים האחרונות במערב התרבותי נכתבו בידי 4 נשים. ביניהן אחת שכתבה את סדרת הארי פוטר והשנייה את 50 גוונים של אפור (מה, היא כותבת ספר על כל גוון?). מדובר ב-4 תאגידים אדירים. אם כן, גם ספרות הפכה לתעשיית מזון על פסי יצור וכדומה. מחר או מחרתיים תופיע ידיעה בעיתון שהסופרות הנכבדות מנהלות מו"מ עם קוקה-קולה או מקדונלדס על רכישה (TAKE-OVER) או התמזגות או הזדווגות. לא ברור לי מי לוקח את מי. שלא יפתיע אתכם אם על המגש במקדונלדס יגישו לכם גם ספר הרפתקאות רומנטי בכריכה רכה מצופה שוקולד. הסיסמה תהיה: כריך, כריכה וכרוכיה. ועוד דבר שצריך לחשוב עליו ברצינות: מה יקרה עם עוד 4 נשים יתחילו לכתוב? אמרות שפר להלן אמרות שליקטתי בעיתונות היומית לעת ערב: 1. במשך שש שנים הוא אנס ילדה בת ארבע... 2. המו"מ עם נציגי הממשלה עלה על סרטון והם יופיעו איתו ביו-טיוב... 3. שירת הבירבור. 4. איך יוצאים חיים מהחיים האלה? 5. קמתי עם שחר והוא בלי לומר מלה הלך לעבודה. 6. לא רבב דבק בו כי אם רבבה. 7. הוא הגיש תצהיל לבית המשפט. 8. הוא נפגש עם רוזה בלוקסמבורג. 9. אני תמיד בדרך לעמק השווה.