משפט
הולילנד הוא חסר תקדים בהרבה מובנים: זהות הנאשמים, הצטברות האירועים, אורכו הצפוי. וגם בעוד היבט חשוב: דומה שמעולם לא היה נתון עד אחד למתקפה כה מוחצת מכיוונים כה רבים, בלא שאיש יוכל למעשה להגן עליו.
ש"ד אינו מצדיקי הדור. רחוק מכך. הוא שקרן סדרתי ונוכל רב-מעללים. יש לא מעט מן הצדק בטענה הנשמעת מכיוון ההגנה במשפט הולילנד, לפיה יש בעייתיות (ושוב דבר חסר תקדים) בכך שמי שהודה שהיה ציר מרכזי בעבירות אותן הוא מתאר, הופך להיות עד מדינה. ואחרי שאמרנו את כל זה - וש"ד בעצמו מודה בכך - עדיין צריך לזכור שהוא אדם בעל זכויות יסוד ושהוא עד בהליך פלילי.
עם החלק הגלוי של המתקפה הזו אין שום בעיה. זוהי החקירה הנגדית הקשה בה נתון ש"ד, ואשר נמצאת רק בראשיתה:
גיורא אדרת, סניגורו של נאשם מס' 1 (
הלל צ'רני), עדיין רחוק מלסיים את חלקו - ואחר-כך יש עוד 15 סניגורים שיחקרו. אדרת עושה את עבודתו נאמנה, בצורה מרשימה מאוד וגם הוגנת; התקפותיו על ש"ד אינן חורגות מן המקובל ומגבולות הטעם הטוב.
הבעיה מתחילה עם דברים אחרים שקורים בבית המשפט. עם הצחקוקים הבלתי-פוסקים מספסל הנאשמים ומספסליה המרובים של ההגנה. השופט
דוד רוזן כמעט ואינו מתערב, וחבל שכך. אם היה מדובר במקרה או שניים - זה בהחלט סביר. אבל נראה שמדובר בתופעה מכוונת, ברצון להביך ולהשפיל עוד יותר את ש"ד, ברצון לנטוע עוד יותר במוחו של רוזן את הטענה שמדובר בעדות מגוחכת.
כלים משפטיים ובליץ תקשורתי אבל עדיין, אילו כאן הייתה התופעה מסתיימת - ניחא. אלא שהיא מתפרסת למחוזות נרחבים בהרבה. הבקשה למנוע מעוה"ד
אמנון יצחקניא ו
אילן סובל לייצג את ש"ד בהליך האזרחי, אשר התקבלה בידי ועדת האתיקה המחוזית בלשכת עורכי הדין, אולי ראויה ונכונה מצד עצמה - ואיננו מביעים דעה בנושא - אך היא מעוררת תחושה קשה של חוסר נוחות. כך גם הטענה שהעלו כמה מן הסניגורים, ולפיה אין מקום להכניס את ש"ד לתוכנית להגנת עדים, משום שזו מיועדת למי שמאוימים במסגרת ההליך הפלילי - ואילו האיומים על ש"ד נובעים מהסתבכויותיו הכספיות. שוב: אולי הטענה נכונה, אבל קשה מאוד להרגיש איתה בנוח.
שימוש אחר בכלים משפטיים נעשה בדמות שורה של הליכים שנפתחו ונפתחים נגד ש"ד מאז החל להעיד במשטרה. תביעה של הלל צ'רני, תביעה של ענת רבין (אשתו של הנאשם
מאיר רבין), תביעת עיקול בגין חוב מלפני חמש שהגיעה לביתו בימי החגים האחרונים ועוד ועוד. גם כאן, אין לנו כלים לקבוע האם יש ממש בתביעות אלו, אבל גם כאן נוצר רושם קשה ולפיו הדברים אינם מקריים.
הדברים כמובן מגיעים לשיאם בבליץ התקשורתי נגד ש"ד (שגם באתר זה ניתן לו ביטוי). זה כבר לא מסמך פה ומסמך שם; זוהי מתקפה רב-זרועית. פעם זה תחקיר בנושא התמונות שלו (נושא המצוי בבירור משפטי), ופעם זו הכתבה בכלבוטק שהסתמכה על עדים סמויים - שהתבררו כקרובי משפחה של נאשמים. ואלו רק שתי הדוגמאות האחרונות; קצת חיפוש בארכיון יעלה הרבה סיפורים דומים מתקופות קודמות. ושוב: ייתכן שלחלק מן הטענות יש בסיס וייתכן שיש כאן מדי פעם גם עיתונות חוקרת לגיטימית. אבל השילוב ובעיקר העיתוי מעוררים תחושה עזה של תכנון מוקדם.
המטרה: לשבור את ש"ד למתקפה הזו יש כמה יעדים. הראשון והחשוב שבהם הוא לשבור את ש"ד - אם לא לגמרי, אזי לפחות חלקית; אם לא להגיע למצב בו יסרב או לא יהיה מסוגל להעיד, אזי לפחות להביא אותו לחוסר ריכוז, בלבול ומתן תשובות בעייתיות. כפי שניתן היה להתרשם בשתי הישיבות אחרי סוכות, בטרם אושפז ש"ד, המטרה הזו הולכת ומושגת. ייתכן שמבחינה זו, דווקא ההפסקה הכפויה בעדות תעזור לש"ד.
היעד השני הוא לגרום לפרקליטות לחוש חוסר ביטחון ככל שהמשפט מתקדם. היעד הזה אינו נראה כרגע בר-השגה: בפרקליטות בטוחים בצדקת הטענות שהועלו בכתב האישום, ומדגישים שוב ושוב שעם כל מרכזיותו וחשיבותו של ש"ד - יש ראיות חיצוניות נוספות הקושרות את הנאשמים לעבירות החמורות המיוחסות להם.
היעד השלישי הוא להשפיע על השופט רוזן. שופטים הם בני אדם ויושבים בתוך עמם. הם קוראים עיתונים, גולשים באינטרנט וצופים בטלוויזיה. תת-ההכרה שלהם פועל בדיוק כמו שלכם ושלי. קו הגנה מרכזי הוא להוכיח שש"ד הוא שקרן כפייתי שאינו מסוגל לומר את האמת. אדרת עשה זאת בצורה נרחבת ועמיתיו מן הסתם יוסיפו את חלקם, וזה כמובן לגיטימי לחלוטין. הגבול נחצה כאשר מנסים להשפיע בעקיפין על השופט באמצעות אירועים המתרחשים מחוץ לאולמו; זוהי כבר עבירה פלילית של סוביודיצה, אך כידוע - הסעיף הזה בחוק העונשין הוא מזמן אות מתה.
עדותו של ש"ד תימשך עוד מספר חודשים, ושלב ההוכחות כולו יימשך לפחות עוד שנה. זהו זמן רב מאוד, היכול לשמש היטב את מי שמבצעים את הסיכול הממוקד נגד ש"ד. הפרקליטות תצטרך למצוא את הדרכים להתמודד עם התופעה הזו, וגם רוזן יצטרך להתעשת ולמנוע אותה. הפרקליטות - אם היא רוצה לזכות במשפט; רוזן - אם הוא רוצה להבטיח משפט צדק, יהיו תוצאותיו אשר יהיו.
