אדם מן הישוב יודע מה ישר בעיני חבריו ומה חשוב בעיניהם כרעה. אין יודע אם יש בו מצפן מולד המזהיר אותו להבדיל כבר מינקות בין הראוי לבלתי ראוי, או אם במציאות לתוכה נולד, למד באורח בלתי אמצעי מה מוצא חן בעיני הוריו או בעיני כל מי שסובב אותו והסיק באורח לא מודע כי מה שמבדיל בין יד לוטפת לבין עין מייסרת הוא הוא המוסר.
יש חכמים ואנשי מדע היודעים להוכיח כי עזרה לזולת או חלוקה צודקת של צרכי מזון וקיום, מובנות במודעות של תינוקות כמידות של יושר וכנגד אלה כי נטילת רכוש מן הזולת, עוינות ובוודאי פגיעה גופנית מזוהות מלידה כמידות של סטייה מן הישר. יש לעומתם חוקרים היודעים להוכיח כי תינוקות לומדים, אומנם כבר בגיל רך, להבדיל בין הישר למה שאינו ישר מניסיונם ומאמצים את המידות כאילו הן מולדות.
בין כך ובין כך,
המצפן המולד או הנרכש בשחר חייו מורה לו לאדם איך מתהלכים בדרך הישר.
הוא אינו מלמדו מה טוב. הוא מלמדו לא לגנוב ולא לשקר אבל לא מלמדו כיבוד אם ואב, הוא מלמדו "פרוש לרעב לחמך" אבל לא מלמדו "טובה תורה עם דרך ארץ", הוא מלמדו "לא תונה את הגר" אבל לא מלמדו שמירת שבת ואמונה באל בורא עולם.
תכלית הענקת התורה לבני
האדם היא להבטיח כי אמנה עליה חתומים כביכול גם האדם וגם האלוהים היא הישר הברור מאליו והטוב המבורר, "שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה
הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" [דברים י"ב, כ"ח]. המדרש ב'ספרי' שואל, "מהו הטוב ומהו הישר"? ומשיב: "רבי עקיבא אומר,
הטוב בעיני שמים - והישר בעיני אדם". גם הטוב וגם הישר נדרשים על-ידי האלוהים שאינו יכול להיות סובלן עם מי שטוב ואינו ישר או ישר ואיננו טוב, אולם
מידות הטוב והישר יונקות גם משמיים ויונקות גם מן האדם עצמו ומשלימות זו את זו.
לפניו למראה, אחריו למהות מיד אחרי ברית בין הבתרים, מתגלה ה' אל אברם בן תשעים ותשע השנים, ואומר לו את דבר האמנה, או הברית: "אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ
לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" [בראשית י"ז, א']. לתוך המילים המעטות נדחסת כל התורה כולה. האלוהים שאמר לעולמו "די" עם בריאת האדם היודע את האלוהים, דורש מן האדם להיות אדם תמים, שלם, אדם של
הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר.
הרמב"ן סוקר את שבע התיבות האלה ומתעכב על הִתְהַלֵּךְ
לְפָנַי הנראות כסותרות את הפסוק "
אַחֲרֵי אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן" [דברים י"ג, ה']. לפני ה', אחרי ה', סגנון אין ספק, אולם סגנון התובע דרשה. הרמב"ן בפירושו על בראשית אומר, "כי המצווה לאחוז דרכו
קודם שיורנו יאמר "התהלך
לפני",
והבא אחרי הצוואה (מתן תורה) יאמר "
אחרי ה' תלכו".
בטרם ניתנה תורה הקדים מצפן יושרו של האדם את צפונות צווי האלוהים. הוא קבע את התוואי שנקבע לאחר מכן משמיים. אברהם התהלך
לפני ה'. לא רק הוא. בני יעקב מתאספים סביב למיטת חוליו בו ימות לזכות בברכתו, "וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי
לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק, הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה..." [בראשית מ"ח, ט"ו].
המדרש הער גם הוא לתיבה
לְפָנָיו מבהיר: "אמר ר' יוחנן, למה היו האבות דומין לפני הקב"ה? לרועה שהוא מהלך וצאנו מהלכת
לפניו. אמר לו ריש לקיש לנשיא שהוא מהלך וזקניו מהלכים לפניו, והזקנים מודיעין כבודו של נשיא, כך היו אבות העולם הולכים לפניו" [תנחומא, לך לך סימן כ"ו].
רבי יוחנן שואל מן העולם החקלאי את התמונה של הצאן המהלכים מעצמם כביכול בדרך שהרועה התווה להם,
הם הולכים לפניו למראה, אחריו למהות. ריש לקיש שואל מעולם המלכות את התמונה של הכבוד שעושים האבות לקדוש ברוך. הם הולכים לפניו לבשר לעולם כולו שהוא בא,
והלפניו שלהם אינו גם הוא אלא מהות
האחריו. "והענין בשניהם ללכת אחרי השם, לירא ממנו לבדו, ולעשות מה שיצווה", מסכם הרמב"ן.
הציות לתורה הוא גם ציות למצפן היושר המולד או הנרכש, וגם
לצפונות הטוב הנדרש. הוא תובע מן האדם לקבל הכרעה משלו על הישר
אפילו לא הקדים החוק להשכיל אותו בצומת להורות לו מה הדרך ילך בה.
אנרגיה של יצירה הכתוב משבח את יְחִזְקִיָּהוּ המלך אחר מותו ואומר: "וַיַּעַשׂ כָּזֹאת יְחִזְקִיָּהוּ בְּכָל יְהוּדָה וַיַּעַשׂ הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר וְהָאֱמֶת
לִפְנֵי ה' אֱלֹהָיו" [דברי הימים ב', ל"א, כ']. על הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר הוסיף גם וְהָאֱמֶת, וגם אמת זאת הלכה
לפני ה', לרצונו, ולא רק אחריו.
הציות למצפן היושר הטוב והאמת המולדים או הנרכשים הוא בחינת דרישה של החוק עצמו. החוק אינו מסתפק במי ששומר אותו רק מפני שיראת המלכות או יראת השופטים או השוטרים או אפילו יראת האלוהים שאין עימה מאהבת האלוהים דורשים אותו. האנרגיה הצריכה לשמירה מעולה של החוק אינה אנרגיה של ציות בלבד. היא אנרגיה של יצירה.
אדם ממונה על יצירת יושרו, על יצירת טובו, על יצירת אמיתו. מינוי זה הוא רצון עליון.
רבינו יונה גירונדי בפירושו על מסכת אבות פרק ב' אומר: "כללו של דבר חייב אדם
לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול את כל מעשיו במאזני שכל. וכשרואה דבר שמביא לידי עבודת הבורא יתברך יעשנו ואם לאו יפרוש ממנו".
אקטיביזם מוסרי אינו תנאי ליושר, אולם הוא קובע את איכותו ואת משמעותו.
מצוות אנשים מלומדה יכולה להתקיים גם בלי אקטיביזם מוסרי, היא יכולה להיות חלק מהליכה בתלם מזדמן מקובל שאינו דורש מאמץ לבד ממאמץ הציות העיוור למהלך הנראה נכון בשעתו אפילו הוא נמצא עולה בקנה אחד עם מידות נדרשות. אין בו הליכה לא אחרי ולא לפני ה' אלוקיך. אין בו "בְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן", בעיקר וּבוֹ תִדְבָּקוּן, אין בו.
אך רע מכל, אין בציות שאינו נשען על האנרגיות היצירתיות של
שיקול כל המעשים במאזני השכל כתביעת רבינו יונה מגירונדי, תשומה של
חוש המידה. הציות הוא עיוור. הוא אינו בוחן את הנוף בו פועל האדם, את הטופוגרפיה החברתית, את המשמעויות הסיסמיות של מעשי בני האדם. הוא מאיים להיהפך לציות הנשען על חולשת
הקיצוניות שאינה משקיעה חשיבה במיקומה של המצווה במלכות אלוהים ואדם.
באיגרת הקודש לרמב"ן פרק ג', אומר החכם מגרונה: "וחכמי האמת יודעים כי הרחקת האדם אל הקצוות אינו מדין הטוב והישר, אבל המידות הבינוניות הם המובחרות. ועל זה אמר שלמה כליו השלום בקהלת, אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר אל תרשע הרבה ואל תהי סכל". המידות הבינוניות, הממוצעות, נוצרות מן האנרגיות האישיות המושכלות של ההולך בדרכי האלוהים, גם על-פי המצווה גם על-פי המצפן.
המידה הממוצעת היא יצירה של האדם. מצפנו או מצפונו של האדם, הם עיניו וליבו של המאמין באמנה שכרת אל שדי עם אברם שלמד להתהלך תמים לפני אלוהיו. התמים הזה, השלם הזה, הוא ניצחון הטוב והישר והאמת בעיני אלוהים ואדם.
