דרעי חוזר. ממשלה או ארגון פשע?

הממשלה האידיאלית הממשלה האידיאלית תהיה זו שלא תנהג בשלטון כמתנה שנפלה לידיה, ולא תראה בקופה הציבורית כאילו הייתה כרטיס אשראי של "שוגר-דאדי". היא לא תיתן לציבור את התחושה שמקבלים השכנים כאשר הילדים נשארו לבד בבית וההורים בחו"ל. בממשלה כזו לא נראה התנהלות חסרת ריסון עצמי ואחריות ציבורית, ולא נראה בה דבר מכל מה שאפיין את הממשלה היוצאת. הממשלה האידיאלית תנהג אחרת לגמרי. החל מרגע בנייתה היא תקרין אמת אחרת. אחריות לאומית וריסון עצמי. היא תנהג בממלכתיות ולא יהיה בה שמץ של סקטוריאליות, והביטוי האהוב על בנימין נתניהו (ה"בייס שלי"), יהיה אסור על-יד שולחן הממשלה באיסור חמור. הממשלה האידיאלית תעסוק, בראש ובראשונה, בשיקום אמון הציבור במערכת הפוליטית, מתוך הבנה שהבסיס עליו נשענת כל חברה אנושית הוא הביטחון שלה בממלכתיות של ההוויה הציבורית וטוהר המידות של שליחי הציבור. בממשלה הזו יהיה מקום לכל אדם ראוי, ובעלי התפקידים בה יתמנו על יסוד של יכולות וכישורים, ולא על-סמך חברויות וקשרים. חלוקת תיקים אנטי-סקטוריאלית בממשלה האידיאלית לא יהא אף שר מופקד על משרד שבו יש לו (או לשולחיו) עניין סקטוריאלי. חלוקת התיקים תתבצע בהיפוך מוחלט למודל שעל פיו חולקו התיקים עד כה, ובאופן שבו השר האחראי על משרד ממשלתי יתנהל כמי שאחריות מיניסטריאלית מוטלת עליו למשמרת בידי הציבור, והוא פועל כמשרתו של כלל הציבור, ולא כמי שזכה בשררה על-מנת לטפח גינה פרטית שנועדה להנאתו ולטובת בוחריו הסקטוריאליים. שר הפנים יהיה אדם חילוני, שיחליט החלטות מיניסטריאליות על יסוד ניתוח עובדתי של נתונים ועובדות, ולא יטה חסד לאמונותיו הדתיות הפרטיות. שר המשפטים יהא אדם נטול אינטרסים פרטיים וכלכליים בקהילה המשפטית, ויפעל לקידום מערכת המשפט בישראל ממניעים שיזכירו יותר את אלת הצדק העיוורת מאשר את תפקיד ה"קונסיליירי" של משפחת-פשע. מפלגה שהייתה רגילה לכהן במשרד מסוים מתוך הנחת המוצא שנבעה מצרכים סקטוריאליים, תוותר על המשרד מרצונה החופשי לטובת מפלגה אחרת, והשר החדש יעבוד בשיתוף פעולה מלא עם נציגי המפלגה שהחזיקה במשרד קודם, על-מנת ללמוד ביחד איך ניתן להפוך את המשרד ממקום המשרת סקטור למקום המשרת את כלל הציבור. מעגל השוטים שהיה נהוג כשיטה עד כה, לפיו כל מפלגה סקטוריאלית מובילה מדיניות סקטוריאלית במשרד שהופקד בידיה למשך זמן הקדנציה, ומייצרת משרד המקפח את הציבור הכללי לטובת האינטרס הסקטוריאלי - השיטה הזו תבוטל מתוך כוונת תחילה של כל המפלגות לשרת את צרכיהן הסקטוריאליים באמצעות שיח ממלכתי ולא באמצעות כפייה ואפליה ממלכתיות. הרופא המופקד על בריאות המציאות העולמית מכילה אינספור דוגמאות שבהן שינוי גנטי קטן, משנה סדרי-עולם ובורא מציאות חדשה. מציאות שאך לפני רגע נחשבה כהזיה פרטית, או כאוטופיה על-אנושית שאינה בהישג יד, הפכה במקרים רבים מאוד לכדי מציאות ממשית, רק בזכות תיקון קטן שעשה הבדל גדול. מערכת הרפואה הטיבטית מבוססת על מודל הופכי לחלוטין מזה המונהג בעולם המערבי, ורופא הקהילה מאבד שכר כאשר הוא מקבל הרבה חולים, ומרוויח טוב יותר כאשר חולים אינם באים אליו כלל. המודל הזה מעביר את האחריות של הרופא לכיוון של מניעת תחלואה, לעומת המודל המערבי המבוסס על שכר כנגזרת מריבוי תחלואה. מטרות ואמצעים מודל "הרופא המופקד על בריאות" הוא מודל רלוונטי לכל תחומי החיים, והוא מודל שצריך להתקיים גם במישור הממלכתי, ולא רק במישור הקהילתי. וכך, השר לביטחון פנים יהיה מופקד על מניעת פשע, ויהיה למשרדו תמריץ לשתף פעולה, מתוך אינטרס הדדי ואמיתי, עם שר הרווחה והשירותים החברתיים, ועם משרדים רלוונטיים לתחום מניעת הפשע, כולל משרד החינוך. שר האנרגיה, ושר התשתיות הלאומית, שר התחבורה ושר הבריאות, יעבדו בשיתוף פעולה ענייני עם השר לאיכות הסביבה, מתוך הבנה עמוקה שאנרגיה ותשתיות הן אמצעי (ולא מטרה), בעוד שבריאות ואיכות חיים הן המטרה (ולא אמצעי). פיתוח הכלכלה והשוק החופשי יקבלו את מקומם הטבעי כ"אמצעי", והחינוך, הבריאות, הרווחה והשיכון יקבלו את מקומם הראוי כ"מטרה". השיעבוד של המטרות לטובת האמצעים יופסק, והוויכוח "החברתי" יקבל את המימד הראוי. כאשר המטרה היא איכות החיים, הרווחה, הבריאות, החינוך, הדיור - והביטחון, הכלכלה והתשתיות הן "אמצעי", יתחולל השינוי שכולנו רוצים בו. "הסנדק" הופך למנהיג הנביא שואל: הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ, וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו? [ירמיהו י"ג] ולענייננו אנו. האם יכולה המערכת הפוליטית שלנו לתקן דרכיה, ולעלות על דרך המלך לעבר שינוי שיחזיר את המטרות למקומן הראוי בראש סדר העדיפויות הלאומי, ויעביר את האמצעים בחזרה למקומם הראוי כשרתי-מטרות? האם מסוגלים הפוליטיקאים שלנו לקחת על עצמם בחזרה את עול השליחות הציבורית ולהשאיר מאחור את התפישה לפיה השליחות הציבורית היא משלח-יד? הנביא מכריז: אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְלַגְּבִירָה, הַשְׁפִּילוּ שֵׁבוּ: כִּי יָרַד מַרְאֲשׁוֹתֵיכֶם, עֲטֶרֶת תִּפְאַרְתְּכֶם [ירמיהו י"ג] ולענייננו אנו. לשקר יש רגליים, והן רודפות את שליחי הציבור שלנו מקדנציה אחת לזו שבאה אחריה, משום שבחרו בשליחות ציבורית כמשלח-יד. הציבור בוחר בנבחרים לייצוג סקטוריאלי, אנטי-ממלכתי, מתוך בלבול בין המטרות והאמצעים. התוצאה הבלתי-נמנעת היא הוויה ציבורית המתגמלת את שליחי הציבור, בעד הישגים החותרים תחת יסודות הסולידריות החברתית, ומייצרים מעגל מתמיד של בדלנות, סקטוריאליות ולעומתיות. הממשלה האידיאלית תעשה בדיוק את ההפך מארגון פשע. היא תשרת את כלל הציבור ללא סקטוריאליות, והיא תעמיד בראש סדר העדיפויות שלה את המטרות ולא את האמצעים. ההנהגה האידיאלית תוותר על "עֲטֶרֶת תִּפְאַרְתְּכֶם", ולא יהיו בה 40 שרים. הבוחר האידיאלי ידע להבדיל בין סקטוריאליות לממלכתיות, ויעדיף נבחרים המסוגלים לראות מעבר למעגל ההנצחה של המציאות, עם העדפה מובהקת לנבחרים המסוגלים לקחת אחריות וליצור מציאות, על פני מיחזורה. כמו רבים אחרים, גם לי יש ספקות באשר לדמותו החדשה-ישנה של אריה דרעי, ואיני רואה עין בעין עימו את המודל האולטימטיבי של מדינת ישראל. מאידך-גיסא, מלבד העובדה שלכל חוטא שלקח על עצמו מידות מתוקנות יש מקום של כבוד בקרב הבריות, כנותו הידועה של אריה דרעי מאפשרת לי לקוות שזו הפעם הוא ידע להבחין בין מטרה ואמצעי, והוא אכן האדם היכול לשמש "שובר שוויון" ממלכתי, ולאחות את הקרעים האידיאולוגיים בינינו, ובינינו לבין שכנינו.