נמאס לי

נמאס לי. כמו בכל יום זיכרון ליצחק רבין, אנו שומעים את אותם קולות ורואים את אותם מראות - וגם לא שומעים את אותם קולות ולא רואים את אותם קולות. 17 שנים הן די והותר זמן כדי להגיד: נמאס לי, גם ממה שאומרים ושומעים, וגם ממה שלא אומרים ולא שומעים. 17 שנים הן די והותר זמן כדי לצאת מהקונכייה, להציב כמה סימני שאלה וגם כמה סימני קריאה.

הציבור הדתי-לאומי

נמאס לי לשמוע את ההסתה נגד הציבור הדתי-לאומי, כאילו הוא נושא באחריות לרצח. את יצחק רבין רצח בן-בליעל אחד ששמו יגאל עמיר, בסיועם של שני מנוולים - חגי עמיר ודרור עדני. עוד אחת, מרגלית הר-שפי, הורשעה בסעיף הנשכח של "אי מניעת פשע". זהו. לא היו יותר אנשים בכל העסק. נכון, המשטרה עצרה עוד כמה מחבריו של יגאל עמיר - כמנהגם של משטרים אפלים - אבל מהר מאוד התברר שלא היה להם שום קשר לרצח. למרות זאת, כבר 17 שנים מצביעים על הציבור הדתי-לאומי כאחראי לרצח. כבר 17 שנים מספרים לנו על רבנים שהוציאו לרבין "דין רודף" - למרות שלא נמצא אפילו אחד כזה. כבר 17 שנים טופלים את אשמת הרצח על מאות אלפי ישראלים, המשרתים ביחידות המובחרות ביותר בצה"ל וממלאים משרות בכירות ביותר בשירות הציבורי ובמגזר הפרטי. כבר 17 שנים אומרים, שאם המורשעים חבשו כיפות והתיימרו לפעול בשמה של אידיאולוגיה דתית - אזי כולנו, כל מי שחובש כיפה ויש לו אידיאולוגיה דתית, צריך לבקש סליחה. מאז אותו לילה נורא בנובמבר 1995, מספרים לנו כמה הציבור הדתי-לאומי מסוכן וכמה הימין אלים. הפחידו אותנו ערב ההינתקות - ולא הייתה אלימות. הראו לנו תמונות מעמונה - אבל התברר שהאלימות האמיתית הייתה של השוטרים. סיפרו לנו שיהיה קרב על גבעת האולפנה - והיא פונתה בשקט. מצד שני, לא תשמעו כמעט כלום על האלימות של פעילי השמאל בבילעין מדי שבוע, כי הימין הוא אלים והוא מסוכן והוא רוצח. יודעים מה? אני לא מוכן לשחק יותר. לא אבקש סליחה ולא אתנצל ולא אבדוק את החינוך של ילדי. בני החל ללמוד השבוע באוניברסיטת בר-אילן, ואני לא מוכן להרגיש אפילו טיפה לא-בסדר עם זה. ויש לי דעות נחרצות שתקראו בשורות הבאות, ואין לי שום כוונה להתבייש בהן.

מורשת רבין

נמאס לי לשמוע על מורשתו של יצחק רבין ועל החובה להנציח אותה וללכת בה. רבין הוריש לנו את הסכמי אוסלו שגבו מחיר דמים נורא גם מאיתנו וגם מהפלשתינים, ולא קירבו אותנו אפילו בסנטימטר אחד לשלום. רבין נטש את המסלול של ועידת מדריד, שהביאה למו"מ ישיר בין ישראל לשכנותיה בלי אש"ף, החזיר את יאסר ערפאת מן המדבר המדיני, מסר את ביטחון ישראל לידי קבלני משנה - ומה יצא לנו מזה? רבין הוריש לנו ביזוי של הדמוקרטיה. זהו האיש של "אני אנווט את המו"מ הקואליציוני ואני אקבע מי יהיו השרים", זהו האיש שטבע את הכינוי "פוגלים" לעובדי האוצר שדרשו לשמור על הקופה הציבורית והמינהל התקין. וזהו האיש שהתכחש להתחייבותו שלא להעביר הסכם מדיני בלא רוב יהודי בכנסת, ואשר השיג את הרוב הדרוש באמצעות תשלום שוחד פוליטי לאלכס גולדפרב. זוהי מורשת רבין ואין בלתה.

הלקחים

נמאס לי לשמוע שהלקחים מרצח רבין הם עד כמה ההסתה מסוכנת. זה נכון, בלי ספק, אך אלו ממש לא הלקחים היחידים. הנה עוד לקח מרכזי: אופוזיציה יכולה להגיע עד כדי מעשה רצח מתועב, ואילו ממשלה עלולה לפלג עם - וזה עוד יותר גרוע. ממשלת רבין קרעה לגזרים את היהודים במדינת ישראל והביאה לקיטוב שלא היה כמותו בכל תולדות המדינה. שלא יהיה צל-צלו של ספק: שום מעשה שעושה ממשלה דמוקרטית אינו מצדיק שום מעשה של אלימות. אך כל ממשלה חייבת לזכור את מגבלות כוחה ואת גבולות המשחק הדמוקרטי; יצחק רבין התעלם מהם.

המשפחה הקדושה

נמאס לי לשמוע את בני משפחת רבין מדברים כאילו השכינה מדברת מתוך גרונם, ואת הציבור מאזין להם כאילו הם שליחי עליון. קודם כל זו הייתה לאה רבין, אשר דאגה לכך שבעלה יקבל מצבה בולטת ושונה מכל יתר הקבורים בחלקת גדולי האומה, ואשר היא עצמה זכתה למצבה זהה. ייבדלו לחיים, אלו דליה רבין ובתה נועה בן-ארצי. הראשונה נכנסה לפוליטיקה והייתה סגנית שר הביטחון בלי כישורים כלשהם. השנייה מכרה ספר מטופש ומלא סילופים במאות אלפי דולרים בזמן שירותה הצבאי, הסתובבה בעולם כחיילת חובה כדי לקדם אותו, והשיגה הסדר מס מקל על תמלוגיה בתיווכו של יעקב נאמן. ואולי הכי חשוב: זו אותה משפחה ששפכה למעלה מ-100 מיליון שקל על מרכז רבין, סכומים שמעולם לא הוסבר עד הסוף מה מקורם ובוודאי שלא הוסבר לאן בדיוק זרמו.

התקשורת

נמאס לי לקרוא מדי שנה את המאמרים המלוקקים על יצחק רבין ומורשתו, המתעלמים מן המציאות האובייקטיבית. נמאס לי מהעיסוק האובססיבי במשפחת עמיר, שרק משרתת את מטרותיו של הרוצח ובני משפחתו, במקום לתת לו להירקב בכלא כאשר הוא נשכח מלב. ומצד שני: משום מה התקשורת לא מעלה את השאלות הקשות שנותרו פתוחות, ואשר מציקות גם למי שאינו קונה את תיאוריות הקשר ההזויות. מה היה חלקו של אבישי רביב באירועים שקדמו לרצח? מה ידעה דורית ביניש, שהייתה האחראית עליו בפרקליטות המדינה? כיצד התרחשו כל כך הרבה כשלים בשב"כ? אלו שאלות המחייבות מענה למען האמת ההיסטורית והציבורית, כדי להשלים את התמונה הנוכחית ולא כדי לבוא במקומה. אך בתקשורת לא תשמעו אותן.

ההיסטוריונים

נמאס לי לשמוע שיצחק רבין היה כליל השלמות. שלא תבינו אותי לא נכון: לאיש היו זכויות רבות וחשובות ביותר, ובראשן מלחמת ששת הימים ומבצע יונתן. אך הוא לא היה מושלם, כשם ששום בן אדם אינו מושלם. הצבעתי בשורות הקודמות על כמה ממגרעותיו, והיו לו עוד (למשל: מה באמת קרה לו ערב מלחמת ששת הימים). 17 שנים אחרי מותו הטראגי של רבין, אין ביוגרפיה מקיפה עליו. 17 שנים. על אנשים אחרים מפרסמים ביוגרפיות עוד בחייהם - וכאן יש לנו אדם מרכזי ביותר בתולדות המדינה, שאיש לא מצא לנכון (או שמא לא מצא את האומץ) לחקור את תולדות חייו. אולי הדבר נובע ממה שאמרה לי מחברת של ביוגרפיה בתחום אחר לגמרי, כאשר שאלתי אותה מדוע אין ביוגרפיה על אדם מסוים מאותו תחום: "בגלל שיצטרכו להגיד עליו את האמת".

אירועי הזיכרון

נמאס לי לשמוע שהציבור הדתי מדיר את רגליו מאירועי הזיכרון לרבין. האמת היא כפולה. האחת: אני לא מכיר הרבה אנשים שילכו למקום בו יצביעו עליהם כאשמים רק בשל לבושם או אמונתם. השני: האירועים הללו נערכים כמעט תמיד במוצאי שבת, מתחילים בשבת וכרוכים בחילול שבת המוני - ולשם אנשים שומרי מצוות לא ילכו. לפעמים נדמה, שיש מי שעושה את האירועים הללו בכוונה בצורה כזו, כדי שיוכל לחזור לאותה הסתה מוכרת שבה פתחנו. אבל כפי שכבר אמרתי: לא משחקים יותר.