מה מריץ את אפרים הלוי

ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי הוא אישיות מקובלת ואהודה על עורכי החדשות הישראלים והעיתונות הבינלאומית. חדשות לבקרים, תרתי משמע, נפתחות המהדורות בדברים שאמר ראש המוסד בדימוס, והתהודה שלה זכו אלה בעולם. היותו יליד לונדון מוסיפה לו הדרת כבוד שיליד נהלל או גבעתיים לא יכול לזכות בה. עברו הביטחוני הוא למהדרין, עברו המדיני - לשומרי גלאט, ואין כמוהו להתמודד עם ההנחות המופרכות של מחרחרי המלחמה מסוגו של ראש ממשלת ישראל הנוכחי, ושל המתמודד לנשיאות ארצות-הברית מטעם השיקוץ הרפובליקני, מיט רומני. הלוי הוא ראש החץ של התנועה לשימור האופציה גרעינית של אירן שחברים בה מכובדי מערכת הביטחון כיובל דיסקין, מאיר דגן, גיורא איילנד, יצחק בן-ישראל, ושמעון פרס. המסר העיקרי של הלוי הוא שעל-מנת למנוע מהאירנים נשק גרעיני, יש קודם כל להבין אותם, ללמוד את מאווייהם ולגלות אמפתיה למצבם המיוחד. רק כך אפשר יהיה לגלות את הכפתור הסודי שבאמצעותו הופכים את התאווה האירנית לנשק גרעיני למשהו אחר: אהבת האדם, אולי. המסר הנוסף שלו הוא שאל לה לישראל לחשוש מנשק גרעיני בידי אירן, שכן לישראל יש גם כוח הרתעה וגם אמצעי סיכול. להלוי יש שאר הרוח, עומק תובנות ויכולת נבואה לקבוע כי אירן-גרעין אינו בהכרח שווה לתל אביב-הירושימה, כי עצם הדיבור על שוויון כזה הוא נבואה המגשימה את עצמה. וגם הפצצה גרעינית של תל אביב אינה סוף פסוק למדינה היהודית, כי יש חיים גם אחרי הפצצה, כמו שלונדון השתקמה אחרי הבליץ, והוא הרי היה שם. כרופא שעסק שנים רבות במחלת הסרטן, ניסיתי לתרגם את דבריו של הלוי לשפה הרפואית. יש לנו הדרך למנוע מן הסרטן את הרצון להיות סרטני. אבל אין גם הכרח ללחוץ על הכפתור הזה, שהרי הסרטן אינו סיכון קיומי, כי לא אלמן ישראל, ויש לנו הרופאים גם ההרתעה וגם הסיכול למקרה כזה. יתר על כן, לא כדאי לדון כלל בתוצאות הסופניות של סרטן, שכן זוהי נבואה המגשימה את עצמה. יתר על כן, תמיד אפשר לנצח את הסרטן, כי יש לנו האמצעים. אם כן מדוע בתי הקברות מלאים בחולי סרטן שנפטרו? ואם אכן יש דרך למנוע מן הסרטן להיות סרטני, מדוע לא לנקוט אותה מיד? הלוי מציע לנו להבין את הצורך הפרסי בפצצה גרעינית, אחרי 4000 שנה של השתוקקות לעוצמה מכרעת. זה לא עניין של האיסלאם, הוא מסביר. זוהי הכמיהה להגמוניה אזורית ועולמית שאינה תלויה בדת, אלא במהות. לכן הדרך להתמודד עם כמיהה כה עמוקה, כה שורשית, כה בלתי הפיכה, היא הטלת עיצומים כלכליים, הפעלת לחץ פסיכולוגי, גילוי הרבה אמפתיה ואי-העלאה על דל שפתינו את האפשרות של שימוש באמצעים צבאיים. מה שיעצור את אירן אינו מחשבה בינארית של פצצה או הפצצה, אלא מחשבה מחוץ לקופסה, מחוץ להיגיון, מחוץ לעובדות, מחוץ לכוונות המוצהרות של המנהיגות האירנית. מדובר בתחום היולי, על-מחשבתי, על-הגיוני, שמיימי ובלתי מושג מצד בני אדם מן השורה, שרק הלוי וכל מי שמצוי בחוכמות נסתרות יכול להתעלות אליו. מן התחום הזה תשולח אותה קרן מוזהבת, אותו צִלצל מדויק, שיכול לכבות את התאווה והשקיקה לנשק גרעיני אצל אלה שהכריזו כי דבר לא יעצור אותם מהשגתו.

אנשים ממערכת הביטחון יוצאים מהארון

כיוון שפעולה סתמית וטיפשית כמו חיסול פיזי של מתקני הגרעין תעורר עלינו את חמתם של האירנים לדורות רבים, עלינו למצוא אותן דרכים יצירתיות, שאין להסבירן, לפרטן או להצהיר עליהן, חסרות כל הוכחה של הצלחה בשטח, אך לבטח ובטח קיימות - לשם השגת המטרה שהיא אירן מפורזת מנשק גרעיני. למשל, נקנה להם רכבת, בתי זיקוק מודרניים, מעמד מכובד במשפחת העמים, ומאידך נכה בהם דרך הטורקים, דרך הרוסים, דרך הסורים. שילוב של מקל עבה וגזר מתוק - כל מה שהיה עלינו לעשות, אך לא עשינו, פוסק הלוי. אבל הרגע אמרת שהם מושפלים כאשר מניפים אל פניהם מקלות? יתר על כן, אם את הכסף שהשקיעו באטום היו משקיעים ברכבות, בבתי זיקוק, בתשתית מדעית, בתשתית רפואית, הרי יכלו להיות המדינה המפותחת ביותר, המכובדת ביותר, במזרח התיכון! אתה שוב שוכח את עניין הכבוד, מתרה הלוי. הם בונים פצצה בשביל הכבוד, לא כדי להשמיד את ישראל, אם כי יכול להיות שזה גם כדי להשמיד את ישראל, אם כי זו נבואה שמגשימה את עצמה. אבל אם נחפש טוב טוב, ולא נאיים בכוח שיש לנו, אותה התאווה והכמיהה להגמוניה בעלת אופי אנטישמי היו כבר מתפוגגות. חוסר היצירתיות של ישראל, טיפשותה, יוהרת מנהיגיה, עצמיותה המתריסה - הן המגבירות ומעצימות את לבלוב התאווה לאטום. למעשה, ישראל היא האשמה בתאווה הבלתי נשלטת של האירנים. לו רק התמקדה ישראל לא ברצון לשרוד, אלא בדרכים לפתות את אירן לזנוח את תוכניתה הגרעינית, היה המשא-ומתן נותן פרי הילולים. אבל הרגע אמרת שזה לא קשור בנו כלל, אלא מדובר בתאוות השלטון ולא בשנאת מרדכי! בסופו של דבר, אומר הלוי - אומנם בחוסר רצון בולט, אך האצילות מחייבת - נתניהו אשם ב-הכל. הוא אשם בתמיכה במועמד אמריקני אחד על פני השני, הוא אשם בעידוד להטלת סנקציות במקום בפיתויים, הוא אשם בחרחור מלחמה, הוא אשם בקלקולים בין ישראל ובין ארה"ב של אובמה, אשם בהיעלמות האופק המדיני, באנטישמיות האיסלאמית, הוא אשם בהשפלת אירן הנאדרה, הוא אשם בסיסמאות הרהב כי גורלנו בידנו. לא נעים לו לומר, אבל ביבי הוא מעין שטן, שלולא היה כאן, הצלצל הקדוש היה נמצא. רגע, אם כך גורלנו אינו בידינו, אין לנו באמת אמצעי סיכול, אנו באמת תלויים באחרים, וכל מה שנשאר לנו זה לקוות שאירן הגרעינית לא תעשה אף אחד מן הדברים שאנו חוששים מהם? כן, נאנח הלוי. אני ראיתי את האמריקנים עוד רגע חותכים את הרכבת האווירית של שנת 1973. ראיתי את זעמם, כאשר לא תיאמנו עמם את מלחמת קדש. 50 שנה של עשייה ביטחונית מובילים אותי למחשבה שלא התקדמנו כהוא זה, ויהודי ישראל נתונים למשיסת הגויים כאילו אין להם מדינה. מה אפוא מריץ את אפרים הלוי לומר לנו, בכל מקום ובכל זמן, מעל גלי האתר ובראש החדשות, כי הדבר הנורא ביותר שאנו יכולים לעשות לעצמנו הוא להתגונן? מה מביא אותו לתובנה שחסותה של אמריקה, התבטלותנו בפניה והשלכת יהבנו על הגויים, הם האמצעים שעל ריבונות יהודית לאמץ לעצמה? כיצד להסביר את עמדתו כי גימוד, חולשה, הסתתרות מאחורי הפרגוד והסינר, תחינה ל"אופק מדיני", הם שיעשו את ישראל ליקירת העולם וכך לא תותקף?

חוסר אמונה בצור ישראל

דוד בן-גוריון - בעומדו לפני מועצת העם שאישררה את הקמתה של מדינת ישראל על חודו של קול, אחרי אובדן גוש עציון, תוך כדי התקפה של חמישה צבאות ערביים סדירים על הישוב - ידע על מי הוא משליך את יהבו. ללוי אין צור ישראל, אין אלוהי ישראל. הוא אינו מזכיר ולו פעם אחת מדוע אנו פה, ומדוע יש ואפשר להאמין ששיבת ציון היא בלתי הפיכה. איתו בחוסר האמונה עומדים כל אותם בכירים במערכת הביטחון שהגיעו למעמדם לא מתוך אמונה בצדקת הדרך, אלא מהתנכרותם לה. עכשיו, עם בלותם, הם יוצאים מן הארון ואומרים כי הציונות, הפרויקט של ריבונות עברית, אינו אלא סוג של טעות קוסמית; כי חשוב לשמור על כבודם של הגויים יותר מאשר על כבודם של יהודים. יהודים עם ריבונות ועוצמה וראייה נכוחה? אין דבר כזה. שיבת ציון על-פי הכתוב בספר הספרים? אגדות היסטוריוגרפיות לילדים מפגרים. הפלא ופלא, מרבית עורכי החדשות מסכימים עם הלוי. אחרי ככלות הכל, בכל זאת אכלו מאותו מסטינג רעיוני, ולכן הוא בראש החדשות - אולי תתפתה מי מן המפלגות ותעמיד אותו בראשה או לצד מנהיגה, על תקן של ביטחוניסט בעל "ראייה מפוכחת של המציאות". האמונה בצור ישראל אינה פוטרת אותנו, כפי שהיא פוטרת את היהדות המשתמטת - אוכלי גלאט כאוכלי שרצים, שורצי מאה שערים כשורצי שיינקין - מן העשייה. אירן גרעינית היא שינוי יסודי במזרח התיכון, כמו שגרמניה הנאצית הייתה שינוי יסודי באירופה. אירן גרעינית תאיץ מירוץ חימוש גרעיני, תנייד כוחות מוגנים במטרייה גרעינית לכל מקום שתחפוץ, כולל סוריה וירדן, תפעיל טרור גרעיני, תדכא ביתר שאת כוחות דמוקרטיים מבית, והכל במזרח תיכון חדש, שבו לאחר נטישתה את עירק ואפגניסטן, אמריקה כבר אינה גורם ממתן. נדרשת מאיתנו עשייה - כיוון שארה"ב אינה מוּנעת על-ידי תחושת החרדה שלנו, או המגבלות המבצעיות שלנו, והיא עייפה מן המלחמות שמעבר לים. עשייה - כיוון שהפקדת גורל ישראל בידי זרים, ואפילו בעלי ברית, אינה מעשה ריבוני, ועל כן אינו נבון. הפקדת גורלנו בידי זרים היא חזרה לעין דור, נבואה המגשימה את עצמה של חידלון, אפסות רוח, אפסות חומר וייאוש. עשייה - כיוון שאנו מצווים להתייצב בעוצמה חדורת אמונה אל מול משטר המגדיר עצמו כשהיד מתפוצץ, ולנתק או לפוצץ את הפצצה, בעודה בשטחו. הטענה היסודית של משטר האיותאללה היא כי אירן והאיסלאם יכולים לספוג נזק אטומי ולשרוד, בעוד שישראל תישמד. לכן, בפרפרזה על מימרה שטבע גנרל אמריקני על מתאבדי הנפץ האיסלאמיסטים: עשייה שלנו תמלא לפחות את מחצית משאלתם של ראשי משטר. ד"ר יובל ברנדשטטר הוא רופא ילדים, תושב הנגב, פובליציסט ומחבר הספר "Joe's trial"