בספטמבר 1948 הסתיימו בחינות הכניסה לקורס הטייס הראשון של חיל האוויר בישראל, ו-60 החניכים שהתקבלו נשלחו, קודם-כל, לשמש צוות אוויר קרבי, כמטילי פצצות במטוסי התובלה מסוג "קומנדו"-C-46 - שהוכשרו כמפציצים מאולתרים, עם טייסי מח"ל (מתנדבי חו"ל). הם שימשו להטסת צנחנים במלחמת העולם השנייה, ובדרך-לא-דרך הגיעו לבסיס שלנו בתל-נוף.
בסיס תל-נוף הענקי, שהוקם בזמנו עבור חיל האוויר הבריטי, שימש גם להיערכות כוחות היבשה של צה"ל שהוכנו לקראת מבצע בשם "עשרת המכות". על כלי הרכב שלהם נצבע סמל של שלושה חיצים קדימה, שהיה בו משהו מלהיב לגבי הצעירים ששאפו לנצח את המצרים, אבל בינתיים היינו במצב של הפסקת אש איתם, שנקבעה לפי החלטת האו"ם. האש הופסקה כשכוחותינו היו מופרדים מהנגב על-ידי פרוזדור מצרי כשבמרכזו – מצודת טֶגארט – תחנת המשטרה הבריטית של עירק אל-מנשיה, שהם מסרו לכנופיה ערבית ששלטה משם באש על אזור קיבוץ נגבה וקיבלה את הכינוי – "המפלצת על הגבעה".
התקפה של צה"ל לתיקון מצב בלתי נסבל זה לא הייתה אפשרית בגלל התחייבות לאו"ם לשמור על הפסקת האש, אלא אם כן המצרים עצמם יפתחו בהתקפה. ואכן, כששיירה ישראלית, בפיקוח משקיפי או"ם, לפי הסכם הפסקת האש, העבירה אספקה לנגב הנצור ב-15 באוקטובר, ובאמצע הדרך התפוצץ בה מטען של דלק, המצרים פתחו באש פראית, שאפשרה, מבחינת ההתחייבות לאו"ם, לפתוח בהתקפה הישראלית שהוכנה מראש תחת הכינוי "עשרת המכות". המטוסים הכבדים של חיל האוויר, עם מטילי הפצצות של 50 ק"ג מהקורס שלנו הופעלו לראשונה ככוח אסטרטגי להפצצות בעומק המערך המצרי אל מול אש אנטי-אווירית קטלנית שלהם. כך הותקפו שדה התעופה המצרי באל-עריש ויעדים מתאימים אחרים שלהם – תופעה שהפתיעה את המצרים, ובין היתר – רמזה להם שיש לנו תשובה להפצצות הרצחניות שלהם על תל אביב, עם מפציצים שיוכלו להגיע גם לקהיר. הרמז הובן וההפצצות על תל אביב נפסקו. אולם, ההתקפה הקרקעית של צה"ל נתקלה בהתנגדות עזה, וכיבוש "המפלצת על הגבעה" הצליח רק לאחר שבע התקפות שנהדפו עם אבידות כבדות לנו.
אנו, חברי צוות האוויר הקרבי, היינו מעודכנים במה שקורה בחזית, משיחות עם קציני הכוחות הלוחמים שעברו בשלבים שונים את הבסיס שלנו וחילקו איתנו את שעות המנוחה במועדון הקצינים שהבריטים השאירו במחנה. רוב חברי קורס הטייס הראשון הגיעו מיחידות לוחמות, עם הבנה כזו או אחרת בלוחמה היבשתית, והרשינו לעצמנו להתווכח על מהלכי הלחימה שהדאיגו את כולנו מהסיפורים על אבידות כוחותינו. אולי זה נראה מוזר, אך פחות היינו מודאגים ממה שקראנו בז'ורנלים על מלחמת העולם השנייה, בהם סופר כי רוב צוותי האוויר שהפציצו את גרמניה לא חזרו הביתה. לי היה עניין אישי בתחקור הקרבות בחזית הדרום כי אחותי היחידה שולמית, שהתנדבה כחובשת קרבית להגנת קיבוץ ניצנים והצילה פצועים תחת אש, הוכרזה כנעדרת בסיום הקרב הקשה עם המצרים, וחיפשתי כל מי שיכול היה להעיד על מה שקרה שם. וזאת - אחרי שנוכחתי שמפקדי גבעתי פשוט משקרים בכל הנוגע למפלות שספגו מהמצרים לפני ההפוגה של יוני 1948.
ב-20 באוקטובר התבשרנו שאחרי קרבות קשים נכבשו משלטי חוליקאת ונפתחה הדרך לנגב. זה נוצל מייד להתקפה על באר שבע, שנכבשה ב-21 באוקטובר. המצרים שנבהלו מסכנת כיתור נסוגו מהר מהעמדות הצפוניות יותר – אל דַרומה ממג'דל (שהיא אשקלון של היום), כשכוחותינו תופסים בחזרה את ניצנים שנכבשה ב-7 ביוני. במצב זה נפסקה הלחימה ב-22 באוקטובר. החלטתי לנצל את ההפוגה הזמנית ולהגיע לניצנים כדי ללמוד את מה שאפשר מהקרב בו נעלמה אחותי. יחד עם חבר יוצא חטיבת גבעתי, שהכיר אותה, הגענו למקום וערכתי סיור בעמדות ההגנה של הקיבוץ ובבנין המפקדה, שם מצאתי חדר מלא ניירת שהמצרים תפסו במקום לצרכי המודיעין שלהם. חיפשתי שם את היומן של שולמית, אותו היא ניהלה מזה שנים, אך לא מצאתי דבר. לעומת זאת
קיבלתי הלם מדלות וחוסר המקצועיות של עמדות ההגנה שניבנו סביב הקיבוץ על-ידי קבלן של פקידי הביטחון, ולפי מה ששולמית כתבה לי עלו בכסף רב. לא הייתה שם אפילו עמדה אחת מבטון דוגמת הפילבוקס הבריטי.
מי אחראי לבוּרוּת כזו בהקמת ביצורים? את זה גיליתי רק זמן רב לאחר הביקור בשטח, והתברר שמי שהתמנה על-ידי שמעון אבידן – מפקד חטיבת גבעתי - כאחראי להקמת הביצורים במרחב הלחימה שלו היה מפקד ההגנה בנגבה – יצחק דובנו, שכינויו המחתרתי היה יואב. הוא גם נודע כממונה על ההדרכה בפלמ"ח, אבל מה שקבע, כנראה, את מעמדו היה השתייכותו למפלגתו של אבידן – השומר הצעיר, ובמעמד זה הוא גם סרב לקבל הוראות ממפקד גדוד 53 (לימים – תא"ל יצחק פונדק) שהיה אחראי לגזרה בה נכללה ניצנים אך לא השתייך למפלגתו. התברר שגם את חפירות ההגנה בנגבה הוא בנה באותה בוּרות – בקווים ישרים – שפצצה הנופלת בנקודה כלשהי בהם הורגת את מי שנמצא בהמשך החפירה. וכך הוא עצמו נהרג בחפירה שנועדה להגן עליו, כשהמצרים הפציצו את נגבה ב-21.5.48. קרב הגבורה המפורסם על נגבה התנהל רק עשרה ימים לאחר נפילתו, מה שלא הפריע לפוליטרוקים להגדיר אותו כגיבור מלחמה.
גם לא יכולתי להבין איך חזית הדרום הפקירה להשתלטות ערבית את מצודת טגארט, שכונתה גם "משטרת נגבה", שנבנתה על אדמות הקרן הקיימת ממול לקיבוץ והפכה ל"מפלצת על הגבעה" אחרי ששבע התקפות צה"ל עליה נהדפו באבידות כבדות. לימים, סיפרתי לתא"ל יצחק פונדק, שהיה אז מפקד גדוד 53 בגבעתי, איך בחזית הצפון – משם הגעתי לקורס הטייס אחרי ההפוגה השנייה - תפסנו בנייני משטרה בריטיים מייד כשהם עזבו אותם, כדבר מובן מאיליו, עוד לפני הכרזת המדינה ולפני שכנופיה ערבית יכלה לתפוס אותם. באפריל השתייכתי לכיתה של סטודנטים מהטכניון שאיבטחה את הכביש לחיפה מבסיס סמוי בזיכרון יעקב. כשנודע לנו שהבריטים עוזבים את בניין המשטרה בצומת פורדיס, לא שאלנו אף אחד, ובאופן הפגנתי תפסנו את הבניין והצטלמנו עם נשק גלוי בחזית שלו. זה הספיק שכנופיות הערבים שהיו בטווח הליכה מאיתנו לא ינסו להשתלט על הבניין.
צילום כיתת הלוחמים בחזית המשטרה הונצח גם בספרי "ללמוד מהחיים", ועל כך סיפר לי יצחק פונדק שבצורה דומה הוא תפס את משטרת גדרה, ללא קרב. אבל, כשהציע בתרגיל דומה לתפוס את משטרת נגבה לפני שכנופיה ערבית תשתלט עליה – יצחק דובנו מנע זאת ממנו, בסיפור שכבר שילם שוחד למפקד הבריטי כדי שיעביר לו את הבניין לכשיפנה אותו. הבריטי שונא היהודים עשה כמובן את ההיפך, ולאורך כל מבצע "עשרת המכות" הוקז שם דם מיותר של חיילינו, עד שהמבצר נכבש על-ידי חטיבה 8 אחר סיום המבצע אך נקרא לכבודו של יצחק דובנו – "מצודת יואב". יגאל אלון, מפקד החזית, לא הסתפק בזה והחליט לקרוא לכל מבצע "עשרת המכות" בשם "מבצע יואב". ואם זה לא הספיק, אז התברכנו בכמה הנצחות נוספות של שמו – כמו קיבוץ
שדה יואב, חמי יואב ומועצה אזורית יואב.
לא הייתי מזכיר את כל הפרשה אלמלא תרבות זו של הכתרת גיבורים שלא היו המשיכה ללוות אותנו גם במלחמת יום הכיפורים ושימשה לקידום מפקדים בלתי ראויים, ללא הפקת לקחים מכישלונותיהם.
