ב-22 באוקטובר 1948 הסתיים מבצע יואב בחזית הדרום. המבצע פתח את המפנה במלחמה, שבו הופעל לראשונה חיל האוויר ככוח אסטרטגי, שמנע, בין היתר, את הפצצת תל אביב. אך הוא גם חשף לפני לראשונה את הפוליטיזציה בצה"ל, שגבתה מחיר יקר, מבלי שהופקו ממנו לקחים.
בספטמבר 1948 הסתיימו בחינות הכניסה לקורס הטייס הראשון של חיל האוויר בישראל. 60 החניכים שהתקבלו נשלחו קודם לשמש צוות אוויר קרבי, כמטילי פצצות במטוסי התובלה מסוג "קומנדו"-C-46. מטוסים אלה - שהוכשרו כמפציצים מאולתרים, עם טייסי מח"ל (מתנדבי חו"ל) - שימשו להטסת צנחנים במלחמת העולם השנייה, ובדרך-לא-דרך הגיעו לבסיס שלנו בתל-נוף.
בסיס תל-נוף הענקי, שהוקם בזמנו עבור חיל האוויר הבריטי, שימש גם להיערכות כוחות היבשה של צה"ל שהוכנו לקראת מבצע "עשר המכות". על כלי הרכב שלהם נצבע סמל של שלושה חיצים קדימה, שהיה בו משהו מלהיב לצעירים ששאפו לנצח את המצרים. אבל בינתיים היינו במצב של הפסקת אש איתם, שנקבעה לפי החלטת האו"ם. האש הופסקה כשכוחותינו היו מופרדים מהנגב על-ידי פרוזדור מצרי, כשבמרכזו מצודת טֶגארט - תחנת המשטרה הבריטית של עירק אל-מנשיה, שהבריטים מסרו לכנופיה ערבית ששלטה משם באש על אזור קיבוץ נגבה וקיבלה את הכינוי "המפלצת על הגבעה".
התקפה של צה"ל לתיקון מצב בלתי נסבל זה לא הייתה אפשרית בשל התחייבותנו לאו"ם לשמור על הפסקת האש, אלא אם כן המצרים עצמם יפתחו בהתקפה. ואכן, כשבהתאם להסכם הפסקת האש, העבירה ב-15 באוקטובר שיירה ישראלית, בפיקוח משקיפי או"ם, אספקה לנגב הנצור, ובאמצע הדרך התפוצץ בה מטען של דלק, פתחו המצרים באש תופת. זו איפשרה, מבחינת ההתחייבות לאו"ם, לפתוח בהתקפה הישראלית שהוכנה מראש תחת הכינוי "עשר המכות". המטוסים הכבדים של חיל האוויר, עם מטילי הפצצות של 50 ק"ג מהקורס שלנו, הופעלו לראשונה ככוח אסטרטגי להפצצות בעומק המערך המצרי אל מול אש אנטי-אווירית קטלנית שלהם. ההתקפה על שדה התעופה המצרי באל-עריש ויעדים אחרים הפתיעה את המצרים, ובין היתר רמזה להם כי יש לנו תשובה להפצצות הרצחניות שלהם על תל אביב, וכי המפציצים שלנו יוכלו להגיע גם לקהיר. הרמז הובן, והמצרים הפסיקו את ההפצצות על תל אביב. אולם, ההתקפה הקרקעית של צה"ל נתקלה בהתנגדות עזה, וכיבוש "המפלצת על הגבעה" הצליח רק לאחר שבע התקפות שנהדפו ושהסבו לנו אבידות כבדות.
אנו, חברי צוות האוויר הקרבי, היינו מעודכנים במה שקורה בחזית, משיחות עם קציני הכוחות הלוחמים שעברו בשלבים שונים בבסיס שלנו וחלקו איתנו את שעות המנוחה במועדון הקצינים שהבריטים השאירו במחנה. מרבית חניכי קורס הטייס הראשון הגיעו מיחידות לוחמות, והיו בעלי הבנה כזו או אחרת בלוחמה היבשתית. לכן הרשינו לעצמנו להתווכח על מהלכי הלחימה שהדאיגו את כולנו מהסיפורים על אבידות כוחותינו. אולי כיום זה נראה מוזר, אך פחות היינו מודאגים ממה שקראנו בז'ורנלים על מלחמת העולם השנייה, שבהם נכתב כי רוב צוותי האוויר שהפציצו את גרמניה לא חזרו הבייתה. לי היה עניין אישי בתחקור הקרבות בחזית הדרום כי אחותי היחידה שולמית - שהתנדבה כחובשת קרבית להגנת קיבוץ ניצנים והצילה פצועים תחת אש - הוכרזה כנעדרת בסיום הקרב הקשה עם המצרים, וחיפשתי כל מי שיכול היה להעיד על מה שקרה שם. זאת, אחרי שנוכחתי לדעת כי מפקדי גבעתי פשוט אינם מדווחים אמת בכל הנוגע למפלות שספגו מהמצרים לפני ההפוגה של יוני 1948.
חיפשתי יומנה של שולמית אחותי היחידה ב-20 באוקטובר התבשרנו, שאחרי קרבות קשים נכבשו משלטי חוליקאת ונפתחה הדרך לנגב. זה נוצל מייד להתקפה על באר-שבע, שנכבשה ב-21 באוקטובר. המצרים שנבהלו מסכנת כיתור נסוגו מהר מהעמדות הצפוניות יותר - אל דַרומה ממג'דל (שהיא אשקלון של היום), כשכוחותינו תופסים בחזרה את ניצנים שנכבשה ב-7 ביוני. במצב זה נפסקה הלחימה ב-22 באוקטובר. החלטתי לנצל את ההפוגה הזמנית ולהגיע לניצנים כדי ללמוד את מה שאפשר מהקרב שבו נעלמה אחותי. יחד עם חבר יוצא חטיבת גבעתי, שהכיר אותה, הגענו למקום וערכתי סיור בעמדות ההגנה של הקיבוץ ובבנין המפקדה, שם מצאתי חדר מלא ניירת שהמצרים תפסו במקום לצרכי המודיעין שלהם, אך השאירו אותה במנוסתם המבוהלת. חיפשתי שם את היומן של שולמית, שאותו ניהלה מזה שנים, אך לא מצאתי דבר. לעומת זאת קיבלתי הלם מן הדלות וחוסר המקצועיות של עמדות ההגנה שניבנו סביב הקיבוץ על-ידי קבלן של פקידי הביטחון, ולפי מה ששולמית כתבה לי עלו בכסף רב. לא הייתה שם אפילו עמדה אחת מבטון דוגמת הפילבוקס הבריטי.
את האחראי לבוּרוּת כזו בהקמת הביצורים גיליתי רק זמן רב לאחר הביקור בשטח. היה זה יצחק דובנו, שהתמנה על-ידי שמעון אבידן - מפקד חטיבת גבעתי - כאחראי להקמת הביצורים במרחב הלחימה שלו והיה מפקד ההגנה בנגבה. כינויו המחתרתי היה יואב. דובנו גם נודע כממונה על ההדרכה בפלמ"ח, אבל מה שקבע, כנראה, את מעמדו היה השתייכותו למפלגתו של אבידן - השומר הצעיר. במעמד זה הוא גם סירב לקבל הוראות ממפקד גדוד 53 (לימים תא"ל יצחק פונדק) שהיה מפקד הגזרה שבה נכללה ניצנים, אך לא השתייך למפלגתו. התברר שגם את חפירות ההגנה בנגבה הוא בנה באותה בוּרות - בקווים ישרים - כך שפצצה הנופלת בנקודה כלשהי בחפירה הורגת את מי שנמצא בהמשך החפירה. וכך הוא עצמו נהרג בחפירה שנועדה להגן גם עליו, כשהמצרים הפציצו את נגבה ב-21.5.48. קרב הגבורה המפורסם על נגבה התנהל רק עשרה ימים לאחר נפילתו, מה שלא הפריע לפוליטרוקים להכתיר אותו כגיבור מלחמה. גם לא יכולתי להבין איך חזית הדרום הפקירה להשתלטות ערבית את מצודת טגארט, שכונתה גם "משטרת נגבה", שנבנתה על אדמות הקק"ל מול הקיבוץ והפכה ל"מפלצת על הגבעה".
לימים, סיפרתי לתא"ל פונדק, שהיה אז מפקד גדוד 53 בגבעתי, איך בחזית הצפון (משם הגעתי לקורס הטייס אחרי ההפוגה השנייה) תפסנו, כדבר מובן מאליו, בנייני משטרה בריטיים מיד כשהבריטים עזבו אותם, עוד לפני הכרזת המדינה ולפני שכנופיה ערבית כלשהי יכלה לתפוס אותם. באפריל 1948השתייכתי לכיתה של סטודנטים מהטכניון שאיבטחה את הכביש לחיפה מבסיס סמוי בזיכרון יעקב. כשנודע לנו שהבריטים עוזבים את בניין המשטרה בצומת פורדיס, לא שאלנו אף אחד, ובהפגנתיות תפסנו את הבניין והצטלמנו עם נשק גלוי בחזיתו. זה הספיק לגרום לכך שכנופיות הערבים שהיו בטווח הליכה מאיתנו לא ינסו להשתלט על הבניין. (צילום כיתת הלוחמים בחזית המשטרה הונצח גם בספרי "ללמוד מהחיים").
פונדק סיפר לי כי בצורה דומה, ללא קרב, הוא תפס את משטרת גדרה. אבל, כשהציע לתפוס באופן דומה את משטרת נגבה לפני שכנופיה ערבית תשתלט עליה - מנע זאת ממנו יצחק דובנו, בהסבירו כי כבר שילם שוחד למפקד הבריטי כדי שיעביר לו את הבניין לכשיפנה אותו. אבל הבריטי שונא היהודים מסר את המבנה דווקא לערבים. כתוצאה מכך במשך מבצע "עשר המכות" הוקז שם דם מיותר של חיילינו, עד שהמבצר נכבש על-ידי חטיבה 8 אחר סיום המבצע, ונקרא המבצר לכבודו של יצחק דובנו - "מצודת יואב". יגאל אלון, מפקד החזית, לא הסתפק בזה והחליט לקרוא לכל מבצע "עשר המכות" בשם "מבצע יואב". ואם זה לא הספיק, אז התברכנו בכמה הנצחות נוספות של שמו - כמו קיבוץ
שדה יואב, חמי יואב ומועצה אזורית יואב.
לא הייתי מזכיר את הפרשה, אלמלא תרבות זו של הכתרת גיבורים-שלא-היו המשיכה ללוות אותנו גם במלחמת יום כיפור ושימשה לקידום מפקדים בלתי ראויים, מבלי שהופקו לקחים מכשלונותיהם.
