החדשות האחרונות הן שאם עד עכשיו כמעט כל אחד בישראל הרגיש שצריך לשנות את שיטת המִמשל וחש מתוסכל מחוסר היכולת לממש זאת - מעכשיו, בבחירות הבאות, יוכל כל אחד מאיתנו גם לעשות מעשה ולתרום לשינוי בפועל.
נתניהו וליברמן עשו עבורנו את הצעד הראשון - צעד קטן למפלגותיהם אבל צעד ענק לייעול המִמשל. זהו למעשה הצעד המעשי ביותר לביצוע סיסמת שינוי השיטה שהרבה מדברים עליו, אבל לא היה ניתן לביצוע עד כה.
האיחוד הזה מבורך מיסודו, כי הוא עשוי להביא לצמצום מפלגות קטנות וצפוי להביא לאיחוד של מפלגות נוספות, מימין ומשמאל. הדבר יאפשר למפלגה הגדולה למשול, במקום שתהיה תלויה ברסיסי מפלגות ולא תוכל לבצע כהלכה את המדיניות שהבטיחה לבוחר - כפי שאירע לכל ממשלות ישראל מאז בן-גוריון.
כשלון ההצעות לשינוי שיטת הממשל אלא שהצעד הזה איננו מספיק. הניסיון ההיסטורי מראה שכל ההצעות והניסיונות שהיו לשינוי שיטת הממשל נידונות לכישלון מראש. מעכשיו, כאמור, יוכל כל אחד מאיתנו להשלים את מה שנעשה ולתרום לשינוי שיטת המִמשל, אם יצביע רק לאחת משתי המפלגות הגדולות שהתברכו בשורשים אידיאולוגים עמוקים. מי שתומך בשוק חופשי, תחרותי וליברלי - יתמוך בליכוד, בעוד שכל האחרים הנוטים לסוציאל-דמוקרטיה יבחרו בעבודה. בנושאים המדיניים ממילא ההבדלים בין רוב המפלגות כה זעירים עד שלמעשה כמעט אין הבדל. כל שאר המפלגות שקמו כולן לא על בסיס אידיאולוגי אלא על-רקע של גחמות פוליטיות זמניות - צפויות במקרה כזה להתאחד עם המפלגה השורשית הגדולה הקרובה לה ברוחה.
הסיעות הקטנות שולטות בממשלות שכן מאז 1977, שורר בארץ מצב בו ממשלה נבחרת איננה מסוגלת לקיים את המדיניות שהבטיחה לבוחר. השוויון בכוחם של שני גושי המפלגות הגדולות מימין ומשמאל - הליכוד, העבודה וגרורותיהם - סיפק למפלגות הקטנות יכולת סחטנות פוליטית גבוהה. זאת משום שבהיעדר תמיכתן לא היה רוב קואליציוני לממשלה. מגמה זו הלכה והתחזקה עם ירידת כוחן של המפלגות הגדולות ותהליכי הפיצול הפוליטי. כל זה גרם אי-יציבות שלטונית, כפי שהתבטא למשל ב"תרגיל המסריח" ב-1990 או בהצבעת ה"מיצובישי" על הסכמי אוסלו.
חוק הבחירה הישירה, שהיה אמור לחזק את ראש הממשלה ולהפחית מכוחן של מפלגות לשון המאזניים, גרם לתוצאות ההפוכות: תלות הממשלה במפלגות הקטנות התעצמה בגלל התחזקותן כתוצאה מפיצול פתקי ההצבעה. הפיצול הפוליטי הגובר נותן את אותותיו גם לאחר ביטול חוק הבחירה הישירה.
אי יציבות פוליטית מונעת שינוי השיטה אם נמדוד את משך הכהונה של ממשלות כמדד ליציבות פוליטית, אזי ישראל מאופיינת בחוסר יציבות פוליטית: במשך 64 שנות המדינה כיהנו שלושים ושתיים ממשלות, כלומר ממוצע של פחות משנתיים, כאשר משך כהונתה החוקי של הכנסת הוא ארבע שנים. מצב זה הוחמר בעשור האחרון בשל חילופים מהירים של שרים. חוסר יציבות זה גורם לבעיית משילות, כפי שמתבטא לעתים בעת שהממשלה נוטה להעדיף שיקולים קואליציוניים קצרי טווח על-פני גיבוש עדיפויות לאומיות לטווח הארוך.
לזה יש להוסיף את יצר ההישרדות של ממשלה שלעיתים נאלצת להיכנע לסחטנות של מפלגות קטנות במקום לבצע את המדיניות לה התחייבה בפני הבוחר. מסיבה זו לא ניתן למעשה להעביר בכנסת חוקים לשינוי שיטת הממשל, כגון העלאת אחוז החסימה, כדי שייוותרו רק שתיים-שלוש מפלגות גדולות בלבד כמו בארה"ב וברוב מדינות אירופה, ויימנע קיום של סיעות קטנות.
הדאגה מהשתלטות ישראל ביתנו מובנת הדאגה מהאיחוד בקרב הליכוד מחשש השתלטות "ישראל ביתנו" בראשות ליברמן החזק והפיקח. אבל כפי שהליברלים בזמן בגין נטמעו בתנועת החרות ולא להפך - זה כנראה גם מה שצפוי עכשיו. ואל נא ניגרר אחר השמצות תקשורתיות ופוליטיקאים אינטרסנטים. ליברמן איננו קיצוני והוא ימין-מרכז בדיוק כמו הליכוד. הוא בהחלט מתאים מאוד לדרכו של מנחם בגין, כי גם ב"ישראל ביתנו" משלבים בין ביטחון ודאגה לבין הפרט והחברה.
לפיכך הסבירות היא שהליכוד ישפיע על המפלגה המאוחדת יותר מישראל ביתנו. גם משום שליברמן מביא איתו אנשים מוכשרים שהם בשר מבשרו של הליכוד, כמו
עוזי לנדאו, יאיר שמיר ו
אורלי לוי, וגם מאחר שליברמן הנבון והפרגמטי יודע תמיד כיצד להתנהל; כך שלמרות שבישראל ביתנו הוא דיבר באורח קיצוני לכאורה, כדי להתחזק על חשבון הליכוד, יש להניח שבליכוד-ביתנו ימתן ליברמן את סגנון דיבורו.
