תיפח רוחם של מחשבי קץ המנדטוריה. כל שהם רואים עתה במהלך ההתחברות בין הליכוד לבין ישראל ביתנו הוא האם אחד ועוד אחד שווה יותר או אחד ועוד אחד שווה פחות. המענה היחיד על-פי יכולותיהם הפרשניות למהלך הזה, הוא אריתמטי גם הוא, כמה לשלי בלי ציפי, לציפי בלי אהוד, לאהוד בלי שאול, ללפיד בלי כולם,
וכו' וכו' וכו'. היתר לא מעניין.
הנחת היסוד של קהיליית המומחים הבהולים על מחשבי הכיס שלהם היא שהציבור הישראלי כבר התרגל לראות את הפוליטיקה דרך הפריזמה של המחירים ואין לו עוד שום פרספקטיבה ערכית. המציאות הפרלמנטרית המתגלגלת במרכבה שמעשה אמן חובב יש לה עשרה גלגלים במקום שניים או ארבעה, לימדה אותו להתייחס בטעות טראגית אל הכנסת כאל מגדל בקרה ממנו מתנווטת המדינה על שבילים עוקפי דרך ומשגיחה בשבע עיניים כי אף אחד לא יגיע רחוק יותר מאשר אל מחוז תאוותו האחת.
כיבוש מגדל הפיקוח הקרב הוא קרב השבילים על מגדל הפיקוח. הדרך לא מתמודדת. קוראים לו משילות לקרב הזה. לא משילות על כלכלה לאומית. לא על חינוך על-פי אתגרי החברה המתועשת והכלכלית המתכנסת, עילגת לשון ועניית רוח, בקניוני הסטארט-אפים. לא על יוזמות מדיניות שיש עימהן בשורה קרובה ורחוקה. לא על האסטרטגיה הביטחונית בעולם בו מסמנים קנאים את קווי החזית הגלובאליים במערות ובנקיקים שכוחי אל. לא על החלוקה ההוגנת של משאבי הלאום. לא על היתוך חכם ויצירתי של המתכות האצילות של דת ומדינה שלא תהיינה לא אזיקים ולא קישוטי הבל אלא מגניה של מדינה יהודית שלמה בריבוי גווניה. לא על המידות על פיהן מתנהלת מדינה, לא על המוסר שבחוק ועל החוק ומוסרו. לא על הגר ולא על הזר ולא על החד פעמיות של מדינה מודרנית הנעה על צירי הזמן היהודי ולא על הסגולות ההכרחיות לקיומה כיהודית וכדמוקרטית בעולם בו צירוף כזה אפילו איננו יכול להיות מובן. קרב השבילים על כיבוש מגדל הפיקוח הוא לא משילות. הוא שנינה. משילות על בכורת השבילים על פני דרך המלך היא כוחנות הבאה בעורמה. היא תפילה כי לאחר שקנה חלול אחד יבלע קנה רצוץ אחר הם יהיו שניהם למטה. היא התעלמות מכחישה מן החשש שמא הם יכולים גם להיהפך לנחש.
בזים לדרך מי עיוור מראות כי אין במהלך הזה דבר הנוגע למשילות. במקום להיכנע ללחצים קואליציוניים לאחר הבחירות, נכנעים ללחצים קואליציוניים לפני הבחירות. מקדימים מכה לרפואה. קונים את המשילות לפני שהבזאר נפתח. המוכר משלם תמיד יותר. הקונה מקבל תמיד הנחות מפליגות. המחיר הוא גבוה. הוא לא מחיר של מנדטים לכאן או לכאן. הוא תשלום באמצעות טשטוש ציני של התמונה המאשרת מי הוא בעל תעודת הזהות הפוליטית, מי המוכר. ביתר? הדר? לא ברור. אי-אפשר לזהות עוד. מי הקונה? ברור מאוד.
אגב כך ניתן גם היתר לטשטש את תמונת הזהות של כל בעלי התעודות הפוליטיות. יכולים למנות עד מחר את המנדטים הנכספים בגוש שמאל ובגוש ימין, אבל אי-אפשר להתעלם מן העובדה כי כל המנדטים האלה אינם מייצגים אלא את משילות השנינה שאינה מאמינה בשום דרך, אלא רק בסולם בו עולים על מגדל הפיקוח שמבטיח כי התעבורה של המדינה תמשיך להתנהל על שבילים הבזים לדרך.
גם מי שעלה לראש הסולם הזה הוא בחזקת מי שכבר נפל ממנו. יכול להיות שאיחוד הרשימות מבטיח על מי יטיל הנשיא הרכבת הממשלה הבאה. אבל אין ספק כי הוא כבר מבטיח מי ימשול בראש הממשלה הזה. לא שאלו את ישראל אם היא רוצה בזה. היא הייתה מופתעת לו שאלו. היא לא הייתה מאמינה שמדברים איתה. היא איבדה את שפתה. היא נקראת לאשר. תו לא. לא סופרים אותה. סופרים פתק. זה מספיק. בשיעורי האזרחות היום קוראים לזה דמוקרטיה...
