ההשכחה העליונה, או ההסתה העליונה?

תחת הכותרת "ההשכחה העליונה" (ידיעות אחרונות, 17.10.12) מחה לאחרונה הפרופסור זאב צחור על כך שזכרו של יצחק רבין הולך ונשכח. טענתו המרכזית היא שקיימת השכחה מכוונת של האיש. "רצח רבין נותר ככתם מביש" נאמר שם, ועל כך אין חולק. אבל, בהמשך המשפט נאמר "שהימין מבקש לסלקו", ועל כך יש מחלוקת: השמאל מבקש להנציחו, לא לזכר ראש הממשלה שנרצח, אלא כדי להמשיך ולהסית נגד היריב הפוליטי, "הימין". ושוב, כמו בכל שנה בעונה זו של השנה: "הנהגת הליכוד שניצבה במרפסת כיכר ציון בירושלים" - רמז מכוער למוסוליני ברומא. מדוע הנהגת השמאל שניצבה על המרפסת תחת בית העירייה בתל אביב אינה זוכה לרמיזות כנ"ל? רק בגלל גודל המרפסת או גובהה, או אולי בגלל השתייכותם הפוליטית של הניצבים עליה? ושוב, השכחת "פרט" קטן בהשתלשלות האירועים: "זמן קצר לאחר הרצח התמוסס הסכם אוסלו והשלטון עבר לידי אלה שניצבו במרפסת". חשוב להעמיד דברים על דיוקם: כתוצאה מרצח רבין עבר השלטון לידי אלה שניצבו במרפסת, זו שבכיכר בתל אביב. ליתר דיוק, לידי שמעון פרס. בחסות הסכם אוסלו ניצל ראש הממשלה פרס את החודשים שבהם שהה בלשכת ראש הממשלה להסגרת ערי יהודה ושומרון לרב-המחבלים ערפאת ולצבא הכיבוש הערבי שהגיע ארצה בחסות "השלום". יתר על כן, בחירות 1996 הוקדמו כדי לקיימן בצל הרצח ובמטרה להפיק תועלת פוליטית מן הכתם המביש. ובאותן בחירות, רק בדרך נס לא גבר פרס על נתניהו. ונתניהו עצמו, לא השכיל למוסס את הסכם אוסלו. אחרי אזכור שלישי של "המרפסת" - הסתה כבר אמרנו? - בתוך שורות אחדות בלבד מתרעם האיש על כך שנעשה ניסיון להנצחה ממלכתית של רבין. ולא כך, אילו הייתה הנצחה ממלכתית באמת ולא הפגנה פוליטית של השמאל ותביעה מהימין כציבור לקבל על עצמו אחריות בגין פשעו של יחיד, לא היה צחור נזקק היום לכתיבת מאמרו.

לא הנצחה - האשמה

אבל, במקום להתאבל יחדיו הומצא צמד המלים הנבוב "מורשת רבין" והציבור נקרא להשתתף בהפגנה השנתית של השמאל ("עצרת ממלכתית" המשודרת ישירות באמצעי השידור "הממלכתיים") שכל ייעודה אינו הנצחה אלא האשמה והסתה נגד מחצית העם לפחות בגין פשעו של יחיד. מובן מאליו שפחות ופחות אנשים משתתפים ב"אירוע הזיכרון המרכזי" ההולך ומצטמק - הפגנה פוליטית שמאלנית - ומעדיפים לזכור את רבין בדרכים אחרות, מכובדות וממלכתיות באמת. צחור מלין על כך שיום הזיכרון הממלכתי הלך ונשחק. אומנם כן, כי הוא נעשה מלכתחילה כדי לקדם את המשנה הפוליטית שהודבקה לאיש - "מורשת רבין" - בתהליך של שטיפת מוח, תהליך שעד עצם היום הזה מקשה על העלאת חלופות להסכם הדמים ההוא, מספטמבר 1993, למרות מלחמת אוסלו שנבעה ממנו, כפי שהתריעו מלכתחילה רבים וטובים. וחשוב להזכיר, רבין נרצח כאשר החל להתפכח מאשליות התהליך שלתוכו הובל בדרכי רמייה. סביר מאד שלו היה רבין חי, תהליך אוסלו היה מת. פן נוסף של ההסתה נגד למעלה ממחצית העם בגין פשעו של יחיד הוא ההתעלמות - לרבות מצד התקשורת "החוקרת" - מן הממצאים המצטברים והמתרבים לגבי נסיבות ליל הרצח, ובמיוחד לגבי מה שהתרחש בפרק הזמן הממושך שחלף בין הירי בכיכר לבין הפטירה בבית החולים. סימני השאלה המתרבים והסירוב לענות על השאלות ולהזים ספקות - אומרים דרשני, בלשון המעטה. רק ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את השתלשלות האירועים בליל הרצח ואת הממצאים שנאספו מאז ועדת שמגר שחקרה את הנושא בעודו טרי, רק ועדה כזאת יכולה להזים או לאשש את חרושת השמועות סביב הרצח. אם וכאשר תיחשף האמת במלואה, כואבת ככל שתהיה, תיווצר האפשרות להנצחה אמיתית של יצחק רבין, האדם וראש הממשלה, אם כי לא של דרכו הפוליטית בשנותיו האחרונות, שתישאר שנויה במחלוקת. סביר מאד שלו היה רבין חי, תהליך אוסלו היה מת.