בוקר טוב! קמתם בבוקר שמש קיצי בהיר/ בוקר חורפי קריר וגשום (בחרו את הסיטואציה הנוחה לכם), ולאחר שהתארגנתם פתחתם את דלת הבית לצאת לעבודה ו... ריח חזק וחונק של אשפה שהושארה כל הלילה בחדר המדרגות עלתה באפכם, ובליבכם שוב קיללתם את השכן מהקומה הראשונה שהשאיר את שקית הזבל עם הטיטולים של בנו מחוץ לדלת בערב הקודם, סתם כי לא היה לו כוח לרדת עד לחדר הזבל, מרחק של קומה אחת שלמה!
ברור שאתם מתכננים כבר שבועיים להעיר לו על כך רק שלא יוצא לכם/הוא לא היה בבית/לא זכרתם (בחרו את התירוץ המתאים). אז אתם ממהרים להיכנס למעלית ו...אופס... שלולית גדולה מחכה לכם בפנים, ואתם תוהים איך יכול להיות שהגשם נכנס למעלית... רק שהריח של השלולית אומר לכם שזהו בעצם תוצר פעולתו של הכלב של השכנים מהקומה שנייה שבפעם המי יודע כמה עשה את שלו ולא התאפק עד שהגיע למטה לחצר.
אחרי שאיחלתם בליבכם איחולים לבביים לכלב ולבעליו (כן... שכחתם להעיר לו, כי מיהרתם לעבודה) אתם מפסיקים את נשימתכם עד להגעת המעלית לקומת הקרקע ואז יוצאים ממנה בריצה. בדרך לרכב אתם נכנסים לחדר האשפה להשליך את שקית הזבל רק כדי לגלות שכדי להגיע לפח הירוק עליכם לעקוף מכשולים של שקיות אשפה נוספות ששכנים נחמדים נוספים החליטו שיהיה קל יותר להניח על הרצפה מאשר לטרוח ולהרים את מכסה האשפה וממש להכניס את השקיות פנימה. נכון, רציתם כבר מזמן להדפיס שלט שיסביר את זה ולהדביקו על דלת חדר האשפה.
אז נכנסתם לרכב ואתם מנסים לצאת מהחנייה רק מה לעשות והקטנוע של השכן עומד צמוד לרכב שלכם כי השכן פחד שאולי יטפטף בלילה ומכל המקומות שיש בחנייה, ליד הרכב שלכם נראה לו הכי מתאים לעמוד, אז מה זה אימון שרירי הזרוע בסיבוב ההגה הלוך וחזור לעומת העובדה שלשכן יהיה מושב קטנוע יבש? ובשעה טובה יצאתם סופסוף לעבודה. יום טוב לכם.
ואחרי היום הקשה ועכשיו נבצע קפיצת זמן קטנה לשעה בה אתם שבים לביתכם לאחר יום קשה במשרד/מפעל או במה שתבחרו, וכל מה שאתם רוצים זה לשבת במרפסת עם כוס בירה קרה ולנוח קצת בשקט לפני שתתפנו למטלות הבית השונות שלכם. בשקט אמרתי?
רק שכחתי להזכיר את הכלב של השכנים כמה בתים ליד, בעל קיבולת ריאות מפותחת להפליא, יחסית לגודלו הצנוע שנובח כבר 3 שעות רצוף מרגע שנכנסתם הביתה (הוא בעצם נובח עוד מקודם, אתם סובלים רק מעכשיו) ואתם תוהים, איך יכול להיות שהנביחות מפריעות רק לכם? איך ייתכן שאף אחד באותו בניין שבו נמצא הכלב לא סובל? שהרי אם מישהו חוץ מכם היה סובל הוא כבר היה ניגש לבעל הכלב להעיר לו, לא? אז זהו... שלא... הפכנו לאדישים.
ואז...בשעה 24:00 אתם מתכוננים ל-Beauty sleep שלכם לקראת עוד יום עבודה למחרת. אתם מתקלחים, נרגעים ונכנסים למיטה ו...מוזיקה ים תיכונית דיכאונית, בווליום שלא היה מבייש את הכרוז בהיכל נוקיה, מנעימה לכם את כניסתכם למיטה, באדיבות השכן על הגג ממול שבדיוק מארגן מסיבת קריוקי, ולא, לא בדיוק מזיז לו שזה אמצע השבוע ויש אנשים מוזרים כאלה שיש להם למחרת יום עבודה. ושוב, אתם תוהים "מה? לאף אחד חוץ ממני זה לא מפריע?". אז כן, זה כן מפריע, רק שהפכנו לאדישים.
לאחר שבשעה 2:00 הצלחתם להירדם כשבחלומותיכם צף ועולה לו קולו של הזמיר, אתם מתעוררים בבהלה בשעה 5:00 לשמע קולות של בומים חזקים. נכון, של מכונית פינוי האשפה שפועליה החרוצים מורידים את המיכלים ממנה בזהירות רבה על-מנת שלא להפריע לשנתכם העריבה ובעדינות ובשקט הם גוררים אותם חזרה לחדר האשפה שלכם. נכון, אסור להם לפנות אשפה לפני 6:00, אבל מה זו שעה ביניכם לבינם (למרות שלפנות בוקר אלו שעות השינה הטובות ביותר).
סוף סוף הגיעה השבת לאחר שבוע עבודה מגיעה השבת! סופ סוף מנוחה כמו שצריך, שקט ושלווה, רק איפה בדיוק מוצאים את השקט הזה? כי בשבת בבוקר ב-8:00 בדיוק, כמו שעון שוויצרי, השכנים בבית ממול חייבים לשמוע את כל שירי הנוסטלגיה האפשריים ברדיו. מה רע בזה, אתם שואלים? שום דבר, רק למה כל השכונה צריכה לשמוע את זה איתם? ואז, שעה אחרי, מצטרף שכן נוסף לקונצרט, ומצרף כלים כגון: מקדחה, משייפת, מסור חשמלי, פטישים ועוד, וזה על בסיס קבוע בכל שבת. משהו בשבתות ובחגים מעלה לו את החשק להיות "הנגר החובב". דווקא לו ניסיתי להעיר. ז"א, בראש השנה, זוגתי פנתה אליו בנימוס ואמרה לו שבכל זאת, זו שכונת מגורים וזה חג, והוא ענה לה בנימוס מופלג שזה ממש לא מעניין אותו.
וכל זה, קוראים יקרים, קורה בסביבתנו הקרובה ביותר, על בסיס יומיומי, (ואני בטוח שגם בסביבתכם היומיומית) ואנחנו מקבלים את זה כמובן מאליו. אז מה הפלא שאנחנו נשארים אדישים גם למיסים שמטילים עלינו? לאיחודים כדוגמת "הליכוד ביתנו", "קדימה לעבודה" או "יש עתיד במרץ"? או לכל גזירה אחרת שתיפול עלינו?
רק אם נפסיק את האדישות הזו לסביבתנו הקרובה ונתחיל לעמוד ולדרוש את המגיע לנו (בסיוע החוק, שלשם שינוי אולי יהיה לצידנו), נוכל (אולי) לשנות אחר כך את המדינה כולה.
