נושאים חברתיים, הירי בדרום, הגרעין האירני, המצב הכלכלי, המו"מ המדיני – אלו הנושאים שיעמדו במרכז מערכת הבחירות לכנסת ה-19. נושאים חשובים וראויים, ללא ספק. אבל לי מפריעה העובדה, שכמה וכמה אמירות חשובות מאוד של בית המשפט ושל מבקר המדינה, כלל אינן משחקות תפקיד. מטרידה אותי השאלה, מה זה אומר על סדרי העדיפויות שלנו כחברה מתוקנת וכמדינה מתקדמת. מבקר המדינה הטיל אחריות אישית על אלי ישי ו יובל שטייניץ באסון הכרמל, אחריות פיקודית על יצחק אהרונוביץ' ואחריות כוללת על בנימין נתניהו. אפשר להתווכח עם הקביעות הללו, אך איש כלל אינו חושב שיש לדון בהן. למשל: לא היה להן שום משקל בהכרעתו של הרב עובדיה יוסף לגבי הנהגת שס, ואין להן שום משקל בשיבוץ מועמדי ישראל ביתנו לכנסת הבאה. מבקר המדינה גם מתח ביקורת חריפה על נתניהו ו אהוד ברק בנוגע להכנה (או למעשה לחוסר ההכנה) למשט הטורקי – ושוב: איש אינו מזכיר זאת. ואילו קביעותיו (להבדיל מהכרעותיו) של בית המשפט המחוזי בירושלים על מעשיו של אהוד אולמרט, אינן ממלאות שום תפקיד בדיון על חזרתו האפשרית לפוליטיקה. האם זה אומר שאיבדנו את המצפון המוסרי והערכי? האם זה אומר שכבר התייאשנו מלקבל מנהיגים ראויים, מוכשרים ונקיי כפיים? או שמא פשוט נדבקנו מהפוליטיקאים שלנו ופיתחנו עור של פיל? תהא אשר תהא התשובה – היא מטרידה עוד יותר מן השאלה.
|
"יום ראשון, 21 באוקטובר, 21:00, בית גיבור ספורט, קומה 24. פגישה עם אלי עזור, במשרדים של עורכי הדין שלו. הוועדים (מינהלה, עיתונאים, דפוס והפצה) מציגים את הדרישות שלהם. עזור אומר שישאיר 400 עובדים. למחרת רואים חברי הוועדים, שבהצעה שהגיש לנאמן דיבר על 500 עובדים, כולל מאה עובדי דפוס... בנושא של זכויות עובדים – [הוא מגלה] פחות [אמפטיה]. הוא טוען שהנושא של הסכם קיבוצי לא מתאים לתחום התקשורת. בכל הנוגע לתנאי ההעסקה של העובדים וגרירת זכויות – עזור מבטיח לחזור ולעדכן. העידכון מעולם לא הגיע". חן קוסט-בר, מעריב, 26.10.12. זה מה שקרה בזמן אמת. וזה מה שבכלל לא הפריע ל בן כספית לקרוא לשופטת ורדה אלשיך למכור את מעריב לאלי עזור. והקריאה של כספית – המועסק בתחנת הרדיו של עזור – התפרסמה ביום שלישי, 23.10. כלומר: כאשר כבר היה ברור שעזור מציע הרבה פחות מאשר שלמה בן-צבי ועמוס מימון, שהוא יעסיק לכל היותר שליש מהעובדים שיעסיקו בן-צבי ומימון, שהוא מסתייג מחתימה על הסכם קיבוצי עימם, ולאחר שניתק את המגע עם העובדים. אבל לכספית יש סדרי עדיפויות משלו. הצעה לבן-צבי: כספית צריך לעמוד בראש סדר העדיפויות שלך כאשר תחליט את מי מהעיתונאים במעריב לפטר. מסיבה אחת פשוטה: האיש שקרן.
|
כאשר עתרו הסניגורים במשפט הולילנד לבג"ץ נגד החלטותיו של דוד רוזן בנוגע לזימון עדים במקביל לעדותו של ש"ד ולקיום דיונים מרתוניים, חזר השופט עוזי פוגלמן על ההלכה הידועה: אין כמעט התערבות בהחלטות ביניים בהליכים פליליים, ויש לשמור את הטענות נגדן לשלב הערעור. כמו בהחלטותיו של רוזן, גם בהחלטתו של בג"ץ ניתנת העדיפות ליעילות, וכמו במחוזי – גם כאן התוצאה עלולה להיות פגומה. נניח שבית המשפט העליון יקבע בערעור, ששופט טעה בכך שניהל משפט חמישה ימים בשבוע. מה זה יעזור לנאשם? הרי לא יתחילו את המשפט מחדש. נניח שייקבע שהיה צורך לזמן עד מסוים; האם מישהו חושב שיפתחו מחדש את כל התיק, יזמנו שוב עדים רלוונטיים, ישמעו שוב את הנאשם ויעברו שוב את שלבי הסיכומים וההכרעה? ב-99% מהמקרים, שלב הערעור הוא מאוחר מדי. מצד שני, צודק בית המשפט העליון בכך שאי-אפשר לפתוח לערעור כל החלטה על מועדי דיון ועל זימון עדים ועל קבלת ראיות, שהרי לא יהיה לדבר סוף. הפתרון, כמו בכל דבר בחיים, הוא איזון. יש לאפשר ערעור ברשות על החלטות ביניים בהליכים פליליים, כלומר: בית המשפט (המחוזי או העליון) יצטרך להשתכנע שיש עילה לכאורה לפני שישמע את הערעור. כדי למנוע הצפה, אפשר לקבוע למשל שרשות ערעור תינתן רק במשפטים בעבירות פשע. דרך אחרת היא להגביל את מספר הערעורים בכל תיק, נניח: פעם בשלושה חודשים או פעם ב-15 דיונים. אפשרות נוספת, במקרים קיצוניים, היא להטיל הוצאות אישיות על עורך דין שיגיש ערעור סרק. מה שברור הוא, שיש לשנות את המצב הקיים, בו החלטה דיונית היא למעשה סוף פסוק שיכול לחרוץ גורלות.
|
בית משפט השלום בטבריה שוכן באגף המזרחי של מצודת הטיגרט, תחנת המשטרה שהוקמה בידי הבריטים בסוף שנות ה-30 כחלק ממערך של תחנות זהות ברחבי הארץ. אין שם מספיק מקום, אז השופטים מחולקים לשני אגפים עם שתי כניסות שונות, אין אפילו מכונת שתייה, ולקהל לא נותר אלא להידחק בספסלים הבודדים שניתן להציב במסדרונות הצרים. בית משפט השלום בצפת שוכן גם הוא במצודת הטיגרט המקומית, ושם המצב גרוע עוד יותר: לשופטים אין אולמות והדיונים מתקיימים בלשכותיהם, והפרוזדור צר עד כי בקושי ניתן לעבור בו. בבית המשפט בחדרה כה חם (בחודש אוקטובר), עד כי השופטים מוותרים על גלימותיהם. ועל מצבו של בית משפט השלום בירושלים כבר הרחבתי את הדיבור בעבר. בה בעת, הוקם היכל משפט ענק ומנקר עיניים בחיפה, והולך ונבנה בניין חדש לבית המשפט המחוזי בתל אביב. וזה אומר, שמשהו בסדרי העדיפויות של הנהלת בתי המשפט עקום. הפריפריה בהחלט אינה מוזנחת: יש למשל בית משפט חדש ומוצלח בקריית גת ונבנים בניינים חדשים באשדוד ובאשקלון. אבל כאשר רואים את הפאר המוגזם של חיפה וכאשר יודעים שבתל אביב אפשר עדיין להשתמש בבניין הקיים, בהחלט עולה המחשבה שלא תמיד השיקולים המעשיים הם המכריעים, וכי ההחלטות מתקבלות גם בהתאם לפוליטיקה פנימית ולכוחם של נשיאי בתי המשפט.
|
אגד מבטיח לנוסעים אינטרנט סלולרי חופשי בחלק מהאוטובוסים שלו, ובתחנה המרכזית בירושלים התקין צגים ממוחשבים חדשים ללוחות הזמנים. אבל מה זה שווה, אם קו 480 לתל אביב יוצא כמעט תמיד באיחור? רכבת ישראל מספרת לנו בלי סוף על שיפורים והרחבות, אבל מה זה שווה אם הרכבת בה נסעתי השבוע מתל אביב ללהבים-רהט הגיעה ליעדה באיחור של 12, שהן 20% מזמן הנסיעה? כדאי שתתעסקו פחות במה שמסביב ותתעסקו יותר בעיקר: השירות לנוסעים.
|
מי הגאון שקבע את הפריימריז לבחירת יו"ר הבית היהודי ל-6.11.12? באותו יום יתרחש עוד אירוע שעלול, כך נדמה, לגזול למחרת את תשומת הלב התקשורתית מהמאבק המותח בין זבולון אורלב לנפתלי בנט: הבחירות לנשיאות ארה"ב. וזה לא שהבחירות בארה"ב היו צריכות להפתיע, כי לא זו בלבד שהמועד שלהן ידוע שנים מראש – אפשר לחזות אותו לעוד מאות שנים קדימה, כי הן תמיד מתקיימות ב"יום שלישי הראשון לאחר יום שני הראשון בחודש נובמבר". ייבחר מי שייבחר בבית היהודי – הוא יקבל לכל היותר ידיעה קטנה בשוליו של עמוד פנימי. אתם יודעים, עניין קטן של סדרי עדיפויות בתקשורת.
|
|