נאות מרדכי, 1 באוקטובר 1972 טובה היקרה,
מכתבך הגיע בהעדרי (הייתי ברומא יומיים), ואני ממהר לענות.
חגי אמר לי לפעמים ששנותיו בעין-חרוד היו היפות בחייו, עד שהתחתן איתך. אני מציע שמשאבי-שדה תזמין את אלק ואשתו פרומה, שהיו מדריכיו של חגי בעליית הנוער. (צריך בזהירות לברר אם הם במצב שיוכלו לבוא, כי הם בודאי באים בימים!) (לאזכרה הנידונה כאן במכתב).
אבא קובנר נאסר יחד עם חגי על-ידי האנגלים, והיה אתו במאסר, כשהם ב-1946 יצאו לשליחות מסוכנת (שלא הצליחה, תודה לאל). (הולכת הרעל הקטלני לפעולות הנקם) אני מציע להזמינו (לדבר באזכרה). אם המשק יכתוב הוא יקבל זאת יותר בפשטות מאשר אם אני אפנה אליו. (הוא "פוליטי" מאד). צריך אבל בטקט להבהיר לו מה מתבקש ממנו - אחרת יפליג למרחקים איש לא ידעם.
אלה שניים, נוסף על האנשים שהזכרת במכתבך (וכפי שהבנו את כותבת להם ומזמינה אותם?) עשויים לספר הרבה ובטעם ולתת תמונה. (תמונה של חגי אבריאל).
אני מצטער אבל עם כל רצוני אני לא אוכל לדבר באזכרה זו. (מטעמים אישיים והתרגשות).
חנה (אשתו של אהוד אבריאל) נתנה תצלומים מילדותו של חגי לצלם, המכין העתקים.
אנשים אחדים מכאן (מקיבוץ נאות מרדכי) רוצים לבוא. האם יוכלו ללון אצלכם מבלי להכביד עלייך (בערך שבעה חברים!) אנו נוכל ללון אצל דינה.
שלום לך ולילדים מכולנו.
אהוד.
מכתבו של אבא קובנר אל טובה אבריאל עין-החורש, 5 במרס 1973.
שלום לך, טובה,
כשקיבלתי את מכתבך, (מכתב שבו הודיעה לו טובה על פטירת חגי) היה בדעתי לבקר אצלך ולומר לך, מה שקשה להעלות בכתב, ולו בלחיצת-יד אילמת. אך טעמי בריאות מנעו ממני לעשות את רצוני, ואל נא תתמהי שבוששה תשובתי לבוא.
למרבה הצער אין בפי דבר חשוב לספרו. שליחות שונה אבל גורל משותף העלו את חגי ז"ל ואותי לספינה אחת (ה"שמפוליון") - ולבית-כלא משותף. אך מצוות החשאיות גזרה עלינו שלא נתוודע זה לזה ולא קשרנו דברים אלא ברמז ובמקוטע. בכלא מצרים הפרידו בינינו ואני שהיתי כל אותה עת בודד בתאי.
מסיבות שהזמן וההוויה הישראלית גרמו, לא נסתייע בידי גם לאחר השחרור להתרועע עם חגי כראוי, ולא הֵשַׂחְנוּ זה עם זה את קורות ימינו שנקשרו בחוויה משותפת. כל אחד עמד לדרכו - ולגורלו.
דבר מותו של חגי ז"ל הגיעני לאחר מועד, ואיני צריך לומר לך, שעמדתי נדהם ומזועזע. ממבט ראשון רכש חגי את חיבתי, ומעמידתו במבחן הקשה, של מאסר-בידוד-וחקירה - את הוקרתי הרבה. מכל שהוספתי ושמעתי לימים אודותיו ועל פועלו, שמחתי לדעת שלא טעיתי בתחושתי, ושאכן עמדה לי הזכות, בדרכי הראשונה והאֲבֵלָה בארץ, לפגוש באצילות ישראלית, יפה ושורשית, בדמותו של בעלך, זכרונו לברכה. צר, כי שמחה זו נכרתה בלא עת.
ביראת כבוד, אבא קובנר.
העין הבוחנת של אהוד אבריאל בשני מכתבים אלה, שאינם מוכרים למחקר ולתיעוד, נידונה הזמנתו של אבא קובנר לדבר באזכרה לחגי אבריאל, אחד מהשלושה שנעצרו ונאסרו עם קובנר בפרשת המעצר על האוניה "שמפוליון". אבא קובנר כמובן לא הגיע אל האזכרה ולא נשא שם דברים. אבל מעניינת מאד התייחסותו אל הפרשה ממרחק השנים. וכן מעניינת מאד התייחסותו של אהוד אבריאל, ממקורבי בן-גוריון ח"כ ומנהל משרד החוץ ומי שמילא עוד תפקידים בכירים בממשל - אל קובנר. "פוליטי מאד" ו"אחרת יפליג למרחקים איש לא ידעם" - הם שני ביטויים חדים המעידים על העין הבוחנת שהייתה לאהוד אבריאל.
המכתב של אבא קובנר אבד, ונותר רק העתקו שהובא בספר הזיכרון לחגי, "פרקי חיים", 1973. מכתבו של אבריאל מצוי אצל טובה בכתב יד.
