קיבלתי הוראת תשלום לעיריית רמת גן. נסעתי, חניתי ומיהרתי אל הבניין הגדול ברחוב ביאליק 35, שאותו נהגתי לראות מבעד חלון הכיתה בתיכון. מאז עברו הרבה שנים, הבית ששימש את בית הספר הפך לביתו של בית המשפט בעיר ואחר כך נשרף לחלוטין והיום הוא משמש מגרש חניה. שם השארתי את המכונית כשעברתי את הכביש.
בכניסה לבניין הגדול שלט עם חץ אל המדרגות, שמוליכות לבניין השני של העירייה. עולה במדרגות, ועוד מדרגות, ועוד קצת, ומגיע קצר נשימה אל בניין הגזברות. על השלט בכניסה כתוב: שעות הקבלה - עד 12.30. טוב, עכשיו 12.20 ותשלום אחד בוודאי לא ייקח עשר דקות.
בגזברות מעיינים בקפידה בטופס שהבאתי והפקידה מסבירה לי באדיבות, ש"צריך ללכת לבניין השני. זה ברחוב המעגל ויש דרך מיוחדת, מקוצרת. לא צריך ללכת מסביב".
הלכתי בדרך המקוצרת, שהיא שביל להולכי רגל בין בתי השכנים והיא לא ארוכה, בערך 500 מטרים בלבד אל רחוב המעגל ושם צריך לחפש בין הבתים, בניין שמתחזה לבית מגורים וגם הוא סניף של העירייה.
עליתי במדרגות לקומה השנייה ושם שאלתי פקידה מזדמנת היכן אני צריך לשלם. "עלה עוד קומה", ענתה בקצרה בקול צרוד.
עליתי במדרגות לקומה השלישית, נכנסתי למסדרון הימני ושם בהו שתי פקידות בי באי-הבנה קלה והשיבו כל אחת בתורה: "אתה צריך לרדת לקומה ראשונה. לליאור". התחלתי לרדת, אבל עצרתי בקומה השנייה אצל הפקידה שיודעת. היא הסתכלה בי בתמיהה וחזרה: "אתה צריך לעלות לקומה השלישית. אל מזל במחלקת הנכסים".
טוב שעצרתי בדרך ולא הוספתי לרדת. עולים בחזרה במדרגות והפעם פניתי לצד שמאל. במסדרון דלתות נעולות ומאחורי אחת מהן, בקצה המסדרון אומנם יושבת מזל. יופי, יש לי מזל. אבל מזל אומרת שזה לא אצלה. לך לתחילת המסדרון אל דליה תייר.
זה פשוט. דליה תייר מסבירת פנים, מעניינת בטופס ומיד מקליקה במחשב ותוציא לי טופס תשלום מעודכן. "אתה מבין, מאז שהוצאתי את הטופס הקודם ההיטל עלה, כי המדד עלה". אבל. למה תמיד צריך להיות אבל?
המדפסת מסרבת. אין תגובה.
"זה פעם ראשונה קורה לי", מתנצלת דליה, טופחת על המדפסת וטופחת ולבסוף הטפסים יוצאים לאור.
"אתה צריך ללכת לקופה. זה בבניין שהיית בו (לפני המסלול בין הבתים). תגיד לשומר שאתה הולך לשלם בקופה ושאנחנו עיכבנו אותך", אומרת דליה שיודעת שאיחרתי את שעות הקבלה.
"ואחרי שתשלם - תחזור אלי. הנה הטלפון שלי, כדי שהשומר בכניסה ייתן לך להיכנס".
הלכתי בין החצרות אל הבניין הקודם. הגעתי לדלת ושומר חסון חסם את דרכי. לאור הפצרותיי (וההנחיות של דליה), הוא נכנס לבניין לברר. נכנס ו...נעלם.
לקח כמה דקות, שבהן בוודאי התקיימה התייעצות בדרג גבוה ובסופה הותר לי להיכנס לשלם.
עם הקבלה בידי מיהרתי אל הבניין ברחוב המעגל. הדלת, כמובן, סגורה והשומר, בפנים חתומות, מסרב. טוב שיש פתק עם הטלפון של דליה. זה הניע אותו לטלפן פנימה. שמעתי דיבורים של אי הסכמה: "את צריכה לדבר עם המפקח, לא איתי"...
בכל זאת, כוחה של דליה גבר והורשיתי להיכנס. הפעם, פקיד נחמד הראה לי שיש מעלית נסתרת, שמקלה על המשלמים. שלט הכוונה? אין. מה פתאום?
דליה עיינה במסמכים, חתמה את החתימות ו...הורתה לי ללכת לליאור שיושב בביוב. למראה פני הנדהמות, הסבירה שהוא יושב במחלקת הביוב, אבל בעייריה הם מקצרים.
כן, זה ליאור שאליו שלחו אותי הפקידות בראשית המסע. טוב שלא ירדתי אליו במדרגות בלי כל הטפסים. אל ליאור לא צריך לצאת ולעבור דרך השומרים. אבל אחרי שהוא חתם, הושיט לי עוד טופס אחד: "עם זה אתה צריך... לעלות לדליה".
נשברתי. ואני רק רציתי לשלם תשלום אחד.
נדמה לי שאפרים קישון ז"ל הכיר היטב את עיריית רמת גן.
