הציונות הדתית, אותו מגזר פוטוגני, מצליח, מכובד ומייצג של אוכלוסיה גדולה יחסית בעמנו, נכשל בדבר חשוב אך בודאי קשה - בייצוג לכנסת. הוא נכשל בהפניית כוחות לטובת המגזר אותו הוא אמור לייצג.
הגירוש מגוש קטיף, הפוגרום בעמונה, אלו לבד צריכים היו להביא את אותם המעוניינים לייצג את המגזר לקצת יותר שלום ופרגון. והנה לא היא. הסכסוכים וההשמצות מגיעים עד השמים. תאוות השלטון והשררה ותאוות הכבוד מעוורים את עיניהם.
במקום להתאחד הם מתקוטטים ובמקום למצוא מכנה משותף ולהתאחד ולהשיג, לדעת רבים, רוב גדול בייצוג לכנסת, הם מתקוטטים וממעיטים עצמם ואת שותפיהם ואת מי שאמורים להיות שותפיהם, עד שאני שומעת רבים הרואים עצמם כשייכים למגזר הזה, בוחרים לא להצביע בכלל, או פשוט להתפשר על "ליכוד ביתנו" שהוא לפחות מלוכד ויודע מה זה בית...
"לא נשכח ולא נסלח"? מסתבר שזה משפט יפה וחזק. אבל כבר נשכח הכל וכנראה כבר נסלח. אז לתזכורת מעט מן המאורעות הקשים שעבר המגזר.
המגזר ששלח את בניו ובנותיו לכל ההפגנות, התהלוכות, חלוקת הסרטים הכתומים. אותו מגזר ששר בקול גדול: "רק האהבה תנצח" והיא לא ניצחה. והיא גם לא מנצחת הים בדרך לבחירות. אותו מגזר ששר בקול בוכה: "תפילה לעני.." ואכן רבים שם התענו מאוד.
אז כמה מראות מאותם ימים: גירוש
משפחת כהן, גירוש
בית הכנסת האשכנזי בנווה דקלים,
פוגרום עמונה.
אולי כדי שתזכרו ותסלחו זה לזה ואולי תתחברו ותתחזקו.
ובא לציון גואל!
