אני מודה באשמה. עיני טחות מראות כי העולם השתנה. יושרה של תמול, בלי נוסטלגיה מזייפת, איננה יושרה של היום. מידות שהיו אינן מידות בהווה. הזמנים שונים, האנשים שונים, הנורמות שונות, הציפיות שונות, הזירה שונה, המתגוששים שונים, האמת שונה. גם השמים בעקבות הארץ השונה שונים, ואני מודה, כי מי שכותב או אומר כמי שלא נשתנה גם הוא עם הזמנים המשתנים, משול כפוחלץ שמבקש, מה פתטי, ליטול חלק במה שמתרחש בג'ונגל הרוחש בוחש חיים של היום הזה הממשי.
לא מפני שאני מודה- ארוחם. נדים לי כמו שנדים למי שאינו מודה. בצדק. אני מודה אבל רואה את העולם כמי שאינו מודה. מגיע לי אפוא שינודו לי. אני רואה מערכת בחירות הגולשת על גלי המים הרדודים שעושים יועצי התקשורת והאסטרטגים של השייטים האולימפיים לכנסת, ונפשי נוקעת מן המחזה ומן הקצף שעולה ממנו. הכל השתנה אבל עיניי לא השתנו. נדים לי על כן. "לך", אומרים לי "לפלנטה אחרת שכבר כבתה והתגעגע לך שם על מה שהיה ואיננו עוד. פה לא רק מודים שהכל השתנה. פה דורשים שגם העין הרואה תשתנה..."!
אף אחד לא שומע מה הקהל הזה אומר אני רואה סוקרים בטורי עיתונים ועל מרקעי הטלוויזיה ומאחורי המיקרופונים, מונים מנדטים וגושים, מרכיבים תמונה משברי פאזלים מדומיינים ומנבאים נבואות שיש בהן אלפי שורות אבל רק מאה ועשרים אותיות ומופתים, ואין להם לא פנאי ולא עניין לומר ממה מורכבת התמונה השלמה, אלא רק מי מרכיב אותה, לא איך היא תיראה כשהיא תוצב במלוא בלבול חלקיה לפני האומה הדמוקרטית ביותר במזרח התיכון, אלא מי לחץ על מי להדיח שבר אחד מן התמונה, ומי קנה את מי בהבטחות במחיר צירופו לתמונה, ורוחי נכאה על שממערכה שכולה אישים ואנטי אישים, ועורמות ונוגדני עורמות, ונאמנויות וקריעת המסכה מעל לנאמנויות, צריך לצאת שלטון על המסובכת ביותר מארצות תבל רבה. איך? "מוטב הייתה לך עין עיוורת", אומרים לי. "היית רואה בה יותר משאתה מדמה לראות בשתיים הפקוחות שלך. איזו משמעות יש לווידוי שלך שאתה יודע שהעולם השתנה כשעיניך מתעקשות לראות מה שכל עין ראתה אך תמול שלשום...?"
אני רואה צרורות נקובים מהם נשפכים, מעשי פלא, שקלים למכביר לקנות בהם תמיכה בזירה שנקראת 'דעת הקהל', לקנות בהם פתקים לקלפיות בהן ייחתך גורל האומה על-פי חוקי השוק. אני רואה את לוח המחירים באקסשנג', "למרכז כך וכך, לפריימריז כך וכך, ולמי שצלח את אגמוני הקדימונים, לדרך אל מושב בטוח בכנסת ישראל כך וכך". אני רואה ואיני יודע מאין נוזל לו הממון אל הצרור הנקוב. אני רואה ואיני שומע כי קונים בו דרך, או עצה, או אידיאל, או השקפה, או עמדה, אלא אך ורק איש או אישה שהרבו ללוות נוכחותם בסיסמאות מבית היוצר של חכמי הרזים של הקמפיין (מלשון 'קמפיין' בעברית...). זה מה שאני רואה, ואני מאמין למראה עיניי, ונמצא במבוך נורא כי אני הרי מודה שהעולם השתנה והנה מתברר שעיניי אינן יודעות, ועדיין הן רואות את הריק כריק, ואת השדוף כשדוף, ואת העמדת הפנים כהעמדת פנים, ואת מערכת הבחירות כמערכה על קולו של הקהל בלי שיש מי ששומע מה הקול הזה אומר ומה הוא רוצה ומה הוא צריך ולמה הוא משתוקק וממה הוא מפחד ונזהר. כך אני רואה, וכל כמה שאני יודע בידיעה קוגניטיבית (משלון 'קוגניטיבי', שוב בעברית...) שהכל השתנה, אין בין עצבי הראייה שלי לבין ה'תודעה' שלי קשר. כנראה שלא נצרבה עדיין. אולי זה החטא. לא נצרבה.
חכמי אריתמטיקה אני רואה חיבורים וחכמי אריתמטיקה בחירותית מסבירים כי אחד ועוד אחד הם אולי שניים, ואולי פחות, ואולי יותר, ואולי חשבון גאוני ואולי חשבון טראגי. ואני רואה חכמי אריתמטיקה מובטלים מתרוצצים בין כוכבי לכת שכבר הלכו וכוכבי שבת שעודם יושבים ומתלבטים אם לקום או אם להתכסות כליל בשקי שינה של הגורל, ומנסים לפתות אותם כי לא רק בימין אחד ועוד אחד עלולים או עשויים להיות יותר או פחות אלא גם בשמאל-מרכז-שמאל, או בשמאל-מרכז-ימין, או בשמאל-מרכז-מרכז צריך מישהו להתייצב כעמוד התווך באוהל החיבור המציל, יהא המישהו הזה אשר יהיה, איש או אישה, עול ימים או ברוך שיבה, עתיר ניסיון משפטי או נקי מכל ניסיון מוכח מעין זה, ואינני רואה, אפילו אני מודה שהעולם כולו נשתנה, כי דווקא כך בונים אלטרנטיבה שלטונית אמינה לשלטון שאמינותו עומדת להכרעת הציבור.
והצרה היא גדולה. כי, גם אני, אני מודה יודע, כי גם אני השתניתי עם כל העולם כולו שמשתנה והנה באכזריות שאין עימה אפילו שייר של חמלה, אני שומע את ליבי אומר לי "עזוב, אל תחרוק אפילו שיניים, המס, זה הכל. שום דבר לא השתנה. גם אתה לא. גם השינוי לא. עדיין אמת היא אמת ושקר הוא שקר, ועדיין מה שהעין רואה הוא מה שהווה, והיתר אפילו כל קוסמי הארץ מעלימים אותו, הוא כאן, ואלא אם כן תקרא לו בשמו, הוא לא ילך לשום מקום ויקום מדי יום ויתנאה ביוהרה שהוא השינוי המבורך והמיוחל".... כך אומר לי ליבי. הוא לא יודע להשתנות הלב הישיש הזה...
