המנון התקווה כולל את המסר החשוב "להיות עם חופשי בארצנו". יש לשאוף גם להיות עם נורמלי בארצנו. עם נורמלי אינו מעמיד את אמצעי השידור והתקשורת שלו לרשות מנהיגי האויב, כדי שאלה יפנו אליו מעל ראשה של הנהגתו הנבחרת. עיתונאים בריטיים לא ראיינו את מנהיגי גרמניה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. ואצלנו, עיתונאים ישראלים מתחרים על כל בדל ראיון עם הפריץ מרמאללה, או מעזה. כמו בסיפור בלעם, כך גם בבמה הנרחבת שהעניק ערוץ 2 למכחיש השואה אבו מאזן, האיש בא לקלל ויצא מברך. האיש זרק פיתיון לשמאל, וזה בלע אותו בשקיקה: האיש ויתר כביכול על "זכות השיבה" - למען הדיוק: תביעת השיבה - והנה מקהלת השמאל יוצאת מגדרה כדי להתייצב לצידו, לשמאלו. כך סייע האיש "המתון", הזאב-בעור-כבש, לראשי השמאל להגדיר את עצמם מחדש: הלנו אתה אם לצרינו? נאמר, והם בחרו להתייצב לשמאלם של צרינו. בעיניהם אבו מאזן עדיף על נתניהו, והמטרה של הפלת נתניהו מקדשת את האמצעים: תמות נפשי עם פלשתינים! מקהלת שמאלנינו כך ראינו ושמענו את מנהיגי השמאל מתייצבים בזה אחר זה כדי להראות לנו שרק נתניהו מונע מאיתנו לראות את האור הקורן מרמאללה. מאז הסגידה לשמש העמים ממוסקבה לא נראה חיזיון כזה ולא נשמעה מקהלה כזאת. ראש וראשון לשמאלנינו היה נשיאם, שמעון פרס, שדווקא ביום ה-4 בנובמבר, תאריך משמעותי מאוד בחייו, לימד זכות על דבריו של מכחיש השואה מרמאללה, כשם שבעבר התרועע עם רב-המחבלים ערפאת. אחריו החרו-החזיקו מנהיגיה הכושלים של קדימה עליה "השלום", הנאשם והעבריין המורשע אהוד אולמרט וציפורת החוץ לשעבר ציפי לבני, זו שהתמהמהה שלוש שנים עד שסייעה להפלתו. מדובר במר קלון ובגברת "קלין", זה שקלון דבק במעשיו גם אם בית המשפט טרם הדביק קלון לו עצמו, וזו שסייעה (באיחור רב) להפלתו ועכשיו שוקלת לרוץ בצוותא איתו, בראש ה"גוש" שהמכנה המשותף היחיד שלו הוא שנאת נתניהו. וכך גם הארץ: ביטאון השמאל הקיצוני, כמו ציפורת החוץ שכשלה, דורש לומר "כן לעבאס" ולהמשיך במצעד האיוולת של "פתרון שתי המדינות". כדאי להזכיר לשמאלנינו: פשרה טריטוריאלית נדיבה כבר נעשתה כאשר נחתם הסכם השלום עם ירדן: בארץ ישראל השלמה הוקמו שתי מדינות, מדינה פלשתינית בעבר הירדן המזרחי, על כמעט 80% מן השטח של ארץ ישראל ההיסטורית וגם המנדטורית המקורית, ומדינה יהודית בעבר הירדן המערבי, על כ-20% מן השטח של ארץ ישראל ההיסטורית וגם המנדטורית המקורית. כבשת הרש שנותרה בידינו, ארץ ישראל המערבית, היא יחידה גיאו-פוליטית אחת, שאינה ניתנת לחלוקה. דבר והיפוכו אם יש פתרון לסכסוך הקשה עליו להתבסס על אבחנה בין גיאוגרפיה, דמוגרפיה ודמוקרטיה. אין לגרש אף אדם מביתו - יהודי או ערבי - ויש לתת אזרחות לערביי ארץ ישראל המערבית במדינתם שמעבר לנהר. מי שגורס איסור על יהודים לגור בלב ארצם ודוגל בגירושם הוא גזען. שלום ומדינה פלשתינית ממערב לירדן הם דבר והיפוכו. אבו מאזן התערב במערכת הבחירות בישראל, ושמאלנינו הטובעים כבר נאחזים בו כבקנה קש. האם משענת הקנה הרצוץ מרמאללה תציל את השמאל מעצמו? אפילו שלי יחימוביץ', אשר לעתים נראית כהגונה וכחרוצה בין ראשי השמאל, הוכיחה שאין דבר המפריד בינה לבין מרצ: היא צירפה לשורותיה את איש השמאל הטרנספריסטי יריב אופנהיימר, ובכך הציבה את מפלגתה בקצה הקיצוני של הקשת הפוליטית. "גוש שמאל-מרכז"? אין חיה כזו. משבצת המרכז תפוסה על-ידי בנימין נתניהו. ובימים אלה של "מורשת רבין", חשוב לחזור ולהדגיש: סביר מאוד שלו היה רבין חי, תהליך אוסלו היה מת.