רווחים כלואים סיפור הרווחים הכלואים הוא אחד הסיפורים מסמרי-השיער ביותר בפוליטיקה הישראלית, ולא רק משום הסכום העצום המונח שם וריבוי בעלי העניין הבוחשים בו, אלא דווקא משום שהוא גלוי לעין-כל, ועדיין שולחים אליו ידיים מכל עבר בעלי עניין שהאינטרס שלהם מביש, ברור וגלוי.
27 מיליארד ש"ח שנצברו על-ידי חברות שמדינת ישראל רצתה לעודד אותן להזרים כסף דרך הכלכלה הישראלית, ויצרה מצב שבו חלק מן הרווחים שנוצרו במחזוריהן הפכו להיות רווחים שלא ניתן להוציאם מישראל אלא אם ישולם בעדם סכום מס ששיעורו לא נקבע בחוק.
אל הצרה הזו, שהיא בעיקר צרתן של חברות ענק ובעלי עניין בהן שהם בעלי הון עצום, נקשרו מיד בעלי אינטרסים בקרבה "מיוחדת" אל בעלי הון. שר האוצר, הדוקטור לפילוסופיה
יובל שטייניץ, זיהה כאן אפשרות לסגור את הבור התקציבי שנוצר עקב מדיניות לקויה.
פרופסור
אבישי ברוורמן, מפלגת העבודה, אמר בראיון לעיתון כלכליסט: "הסיבה היחידה להבאת החוק לאישור כבר עתה היא בעקבות ניהול כושל שר האוצר שטייניץ, שנבהל מן הבור שנפער בתקציב שבאחריתו ומיהר לסגור עסקה עם החברות הגדולות על-מנת להכניס 3 מיליארד ש"ח ואף פחות מכך להכנסות המדינה. ניתן היה באמצעות מו"מ רציני להגיע לתוצאה טובה יותר עם גביית מס גבוה יותר משמעותית וגם להשאיר את החברות בישראל".
אינטרסים כלואים לצד הרווחים הכלואים, ישנם כמובן גם אינטרסים כלואים.
שר האוצר, הדוקטור לפילוסופיה יובל שטייניץ, רוצה להעביר את הרווחים הכלואים לידי בעלי ההון, על-מנת לנכות מתוך הרווחים הללו סכום זעום ביותר (סביב 10% מס בלבד), ולהצליח להניח את ידו על סכום של 3 מיליארד ש"ח, וזאת, בעיקר על-מנת להגדיל את היכולת שלו להוציא הוצאה ממשלתית גדולה יותר, תוך שימוש בסיפור של אלטרואיזם חברתי. בפועל, מדובר על הנחת ענק של 90%, ושמניעיה הכלכליים הם רק חלק קטן מן התמונה של מאזן האינטרסים הכולל.
ראש ה
ממשלה ושר-על כלכלי
בנימין נתניהו, רוצה להעביר את הרווחים הכלואים לבעלי ההון מתוך נימוקים פומביים דומים למדי לאלה של השר שטייניץ. ואולם, בתחום האינטרסים הסמויים, ישנם כמה שיקולים ששווה לשקול אותם גם בפומבי. בחירות עולות כסף, וכסף מתורמים יכול להגיע כמו דרך אדלסון בדמות עזרה בשיווק ופרסום במודל "ישראל היום", אבל אין די במודל הזה. כבר ראינו שנתניהו הוא רב-אמן במימון, במסגרת הקמפיין של אלדד יניב (השיטה,
הגרביים של נתניהו).
יושב-ראש הכנסת,
ראובן ריבלין, רוצה להיות נשיא המדינה לאחר
שמעון פרס. בסיבוב הקודם הוא הפסיד את המרוץ לנשיאות מול שמעון פרס, והפעם, אין לו שום כוונה לרוץ על מסלול כורכר. הפעם הוא רוצה לרוץ על השטיח האדום, היישר את בית הנשיא. ריבלין הכריע מיד עם היווצרות המהלך לפיזור הכנסת כי לא יאפשר
חקיקה פופוליסטית לפני הבחירות מלבד "חוק הרווחים הכלואים". צודק ריבלין. אינטרסים אינם פופוליזם, הם פשוט אינטרסים.
אזרחים כלואים יום לאחר הבחירות, האזרחים כלואים עם נבחרי הציבור במקבילית אינטרסים שאין שום יכולת להשפיע עליה. הנבחרים עושים במסגרת ארבע השנים שהוקצבו להם את מה שנכון להם, ואת מה שמשרת את האינטרס של עצמם.
ביום שלפני הבחירות, זהו האזרח שמחזיק את המפתח שכל פוליטיקאי חולם עליו בלילות, המפתח ללשכה, לנהג, למזכירה ולקופה הציבורית. ביום שלאחר הבחירות, המצב מתהפך. הפוליטיקאי מחזיק את המפתח לדיור, לחינוך, לבריאות, לרווחה, לביטחון ובעיקר - את המפתח לרשת הכורים הסבוכה של אינטרסים כלכליים של בעלי ההון בחומת השלטון על הצעות חוק שנועדו להיטיב עם בעלי ההון, וליצור צינור המזרים תמיכה לנבחרי השלטון.
יום לפני ויום אחרי. האזרח שהחזיק את המפתח הפך לאסיר בידי בעלי שררה שאיבדו בו עניין, ומקבילית הכוחות החדשה התייצבה על יחסי הון-שלטון, באופן שיבטיח שנבחרי השלטון הנאמנים ביותר לבעלי ההון ייבחרו שוב.
אישי ציבור כלואים מדי פעם, המערכת המשומנת של יחסי הון-שלטון מבקיעה גול עצמי, ונחשפת לפתע במערומיה. במצבים מעין אלה, תמיד יימצא איזה ש"ג שישלם את המחיר על-מנת שהמערכת תוכל להמשיך לתפקד לטובת מכלול האינטרסים של השחקנים האחרים, הכבדים יותר.
בסיפור
הולילנד, עד המדינה ש"ד הוא ש"ג כזה. מעמדת השמירה בשער המחנה הוא לא יודע בדיוק את כל הפרטים, מה שעשוי להציל את החונטה ששיחקה בכסף הגדול שם בתוככי המנגנון. הוא יודע חלקים מתוך התמונה, שברי פאזל בלתי ממוקדים וכאלה שאינם יוצרים תמונה אחידה. המנגנון הראשי לא ייפגע, ויחסי ההון-שלטון, מעטפות כסף וכספות נסתרות ימשיכו להיות חלק מתשתית הנוף של הפוליטיקה הישראלית. נתניהו התעלה מעל כל אלה. לגרסת אלדד יניב, את דמי הכיס הוא מחזיק בגרביים, ואת הכסף הגדול באמת הוא מעביר מעל השולחן, לא מתחת.
הרווחים הכלואים הם סיפור מסגרת מרתק. למה לעשות צחוק מהחוק ולהסתכן, אם אפשר פשוט לחוקק את החוק הנכון ואז לצחוק?
סיפור אובמה וביל קלינטון במסגרת הקמפיין של
ברק אובמה, יצא
ביל קלינטון לסיבוב הופעות, וחזר שוב ושוב על סיפור צנצנת העוגיות. את קטע הווידאו עצמו ניתן לראות בין היתר גם באתר של
"לונדון וקירשנבאום", אך בתמצית הסיפור הולך כך:
כאשר הייתי ילד קטן, ונתפסתי עם היד בתוך צנצנת העוגיות, האדמתי, הסמקתי והוצאתי מיד את היד מן הצנצנת. אצל
מיט רומני, ההיגיון עובד אחרת. הוא פשוט מושיט את היד לתוך הצנצנת שוב, כאילו דבר לא קרה, וכאילו אין פסול בכך.
הרווחים הכלואים הם סיפור מיט רומני והעוגיות של בנימין נתניהו. אנו הולכים לבחירות כי הוא לא הצליח להעביר תקציב "אחראי" (כפי שהוא נוהג לומר בכל פעם שהמילה "תקציב" יוצאת מפיו, ולהוסיף את המילה "אחראי"). רגע לפני שהכנסת הזו מתפזרת, הוא בוחר לקבוע עובדות שהוא חפץ בהן, לא משום שהוא רוצה לקבוע עובדות לממשלה הבאה, אלא משום שהוא חייב להעביר את החוק ולשחרר את הרווחים הכלואים לפני הבחירות. אל תטרחו לחפש אצלו בגרביים.
