היום, יום שלישי (6.11.12) אגש לקלפי ואבחר בפעם ראשונה בחיי את מי שיעמוד בראש המפלגה שלה הצבעתי עד היום - הבית היהודי. המפד״ל.
50,000 המתפקדים שיצביעו איתי, מתרגשים גם הם מן ההזדמנות הראשונה שנתנה להם. לא עוד ועדה מסדרת של פוליטיקאים שבוחרים את עצמם. לא עוד ועידה מצומצמת של מקורבים שעושים חשבונות קטנים של ״משתלם״ במקום לבחור מנהיג. 50,000 בוחרים שהתפקדו בתשלום למפלגה שהם רוב מצביעיה, הם כנראה ממש מרגישים בבית.
טוב, זה לא בדיוק "בית". ובכל זאת אני חוזר תמיד לאותה דירת שלושה חדרים קטנה ומצומקת. בכנות, אני גם דתי וגם אשכנזי, ובליגה של המפלגות הגדולות הליכוד והעבודה מעולם לא ספרו אותי. אני תמיד אהיה מטעם. אני לעולם לא אהיה אותנטי, ובעיקר אהיה זר. אוכל להתקבל בתור יועץ מוצלח, או עוזר נאמן. גם הח"כים הסרוגים משמשים אצל האחרים על תקן של משגיחי כשרות וקריצה לקהלים כאלו שמובילים אותם ומחליפים אותם אחרי השימוש.
אבל גם בבית, המקום היחיד שבו היו אמורים לספור אותי, לא ממש ספרו עד היום. במפלגה שלי, העסקנים האפרוריים השתמשו תמיד במילים חלקלקות כדי להסביר לי למה הם צריכים להחליט שהם אלה שינהיגו. חלקם נאחזו בקרנם של רבנים, ואחרים בקרנם של מוסדות כאלו ואחרים. הם ספרו את כולם חוץ מאת המצביעים שלהם. תמיד הם אמרו שהמפלגה היא הבית של כולנו, ואני אכן נשארתי בבית, אך נשארתי זר.
שואלים אותי האם אני כועס על ההנהגה הנוכחית? - האמת שלא. ההנהגה הזו המשיכה בשיטה הישנה ושכחה שדברים כאן השתנו. בניגוד למפלגות אחרות, מנהיגיה לא היו צריכים עורכי דין כדי להוכיח את העובדה שהם אינם אשמתם. אכן, אנשים ישרי דרך זה חשוב מאוד - אבל זה לא מספיק.
אני הולך לבחור להרחיב את הבית. בית כזה שיתן מקום למגוון גדול יותר של דיירים, כזה שינהיג. זו משימה לא פשוטה, אבל הסיסמה צריכה להיות ברורה: כדי להנהיג את המדינה צריך אמונה במדינה - וגם בבית.
