מפרספקטיבה היסטורית, אין ספק שמטרתו של
יגאל עמיר הושגה: מהלך ההיסטוריה הישראלית שונה ב-180%. אין טעם לעסוק בשאלה מה היה קורה אילו רבין לא היה נרצח. זו שאלה שאין לה כל ממשמעות. מה שבוודאות אנו יודעים שמזימתו של עמיר הצליחה מעל למשוער. קביעתו של יו"ר הכנסת שהסכמי אוסלו נולדו בחטא והיו לטעות קשה לגיטימית לחלוטין. אלא שבעיני עמיר וחבר מרעיו זו רוח גבית למעשם הנלוז.
עתה הם יכולים לטעון שהם ראו את הנולד ואילו עיני הציבור כולו טחו מראות את גודל האסון. כמי שראו את עצמם כמצילי האומה היהודית, הרי שרצח ראש הממשלה היה מעשה מוצדק. כך הם סבורים עד היום, יגאל עמיר ואחיו, אנשים קרובים אליהם, אך לא פחות מכך, ציבור גדול שתומך בדעותיהם. ככל שבקרב הציבור הרחב מתקבעת הדעה שבאמת הסכמי אוסלו היו לטעות, כך ציבור הולך וגדל מתחיל להדיר את רגליו מכל האירועים המציינים את רצח רבין.
כל שנה, לדאבון הלב, פחות ופחות אנשים נוטלים חלק בעצרות השונות לזכרו של ראש הממשלה הנרצח. במקומות רבים בהם מתקיימות עצרות נשמעות טרוניות וטענות על עצם קיומן. אין חובה חוקית להשתתף באירועים כאלה. גם הטענה שאירועים אלה מיצו את עצמם, יכולה להיות מובנת אך בלתי מתקבלת על הדעת. ובדיוק כאן טמונה הבעיה כולה: האם
הסכם אוסלו היה רצוי או לאו, מה היתרונות ומה החסרונות שלו, כל אלה בהחלט הם עניין לויכוח. מעשהו של יגאל עמיר איננו בגדר המותר. זהו מעשה רצח בדם קר, כאשר הבסיס המוסרי שלו הוא האמונה המשיחית לפיה הוא הציל את עם ישראל. רצח ראש ממשלה מתוך מניעים פוליטיים הוא מעשה שלא יעשה במשטר דמוקרטי.
אין ספק כלל שלא כל מי שהתנגד למהלך של רבין שותף למעשה הנפסד. הטלת אשמה גורפת על ציבור שלם היא טיפשות. מאידך, יש להודות שיגאל עמיר ושותפיו לרצח אינם מועטים ביותר, "עשבים שוטים" כפי שהם מכונים. תומכיהם בציבור הישראלי רבים מאוד או רבים מידי. מספיק לקרוא תגובות של אזרחים מן השורה למאמרים העוסקים בנושא. הגידופים, תיאוריות הקונספירציה, שקרים ומיני ביטויים שאין מקומם בשיח הדמוקרטי, תופסים מקום של כבוד בכלי התקשורת. "הערוגה" לא יבשה. במשך השנים הקולות המתלהמים נשמעים יותר ויותר חזק. הבושה נעלמה והתעוזה של אלה אשר מנסים להסתיר את האמת גדלה בקצב מפחיד.
מותרת מחלוקת לגבי "מורשת רבין". אין וודאות שהכל מבינים ומכוונים לאותו מכנה משותף. בלתי לגיטימי לחלוטין למחוק מן ההיסטוריה עובדות בלתי ניתנות לערעור. רבין היה בשר מבשרה של ישראל. נלחם כל חייו. היה לרמטכ"ל. זו עובדה שלא ניתן להתעלם ממנה. מי שנלחם כל חייו למען המדינה אינו יכול להיקרא בוגד. מותר להתנגד למהלכים פוליטיים, מותר למחות. אסור להרוג. לבטח מרבית אזרחי ישראל מסכימים לכך אך המרחק בין מוסכמות לבין מעשים גדול מאוד.
חורשי הקונספירציות למיניהן מכוונים למטרה אחת: לנקות את עצמם ואת אלה אשר לא פסקו מלנסות ולפגוע בראש הממשלה. יש להודות ולא להירתע: עדיין בישראל 2012 ישנם אנשים המסוגלים לבצע את מה שיגאל עמיר ביצע אם וכאשר יתרגשו מעשים שבעיניהם בלתי לגיטימיים. לדידם של אלה, ממשלה נבחרת בישראל אינה יכולה לבצע שום מדיניות כאשר ההיא נוגעת לעניינים של מצווה דתית. אותו הקומץ ההולך וגדל של מתנגדי שלטון החוק מסוגל להצמיח מתוכו עוד יגאל עמיר. וזו הסכנה האיומה.
אם נעזוב את האגדות והמיתוסים בצד וננסה להתמקד מוסכמות היסטוריות, אין ספק ששתי המדינות היהודיות שנפלו וחרבו היו תוצאה של מאבק פנימי, עקוב מדם, בין יהודים ליהודים, בין קיצוניים ביותר לבין מציאותיים. לדאבון הלב, הקיצוניים ביותר ניצחו והתוצאות ידועות לכל.
ישראל נוצרה עבור כל היהודים, מכל גוון פוליטי, מכל עדה ועדה, למען כל יהודי באשר הוא יהודי. ישראל היא מדינה דמוקרטית וההכרעות חייבות להתקבל בקלפי. האם למדנו מכל ההיסטוריה הארוכה שלנו שמלחמת אחים עלולה להוביל לאסון? אין כלל וודאות.
