פרס מפר בבוטות את חוק הנשיא

מאז נבחר לנשיא, ובניגוד להבטחותיו, לא פסק פרס מעיסוק בנושאים מדיניים, תוך התערבות בנושאים שנויים במחלוקת. הדבר בלט במיוחד בתקופת כהונתו של נתניהו. הוא הצהיר השכם והערב כי חייבים להתקדם לקראת הקמת מדינה פלשתינית וכי יש לסגת מחלקים גדולים משטחי יו"ש. גם את האזכרה להרצל ניצל השנה להצהרה כי ההתנחלות בשטחים מיושבים היא הסכנה הגדולה ביותר למדינה היהודית. בהתנהגותו זאת הפר פרס את חוק יסוד הנשיא אולם התקשורת חיבקה אותו והתעלמה מהפרות אלו, אולי בגלל ה"אג'נדה הנכונה". גם עתה לאחר הראיון עם אבו-מאזן בערוץ 2 בו וויתר לכאורה על זכות השיבה, יצא פרס בהצהרה כי אבו-מאזן הוא איש אמיץ ופרטנר לשלום, זאת למרות שאבו-מאזן "האמיץ" נבהל מיד מהפירוש הישראלי לדבריו, והכריז כי זכות השיבה היא קדושה. הודעתו של פרס מנוגדת לעמדתה של ממשלת ישראל ומציירת אותה כסרבנית שלום.

שוכח מי קובע את המדיניות

פרס הגדיל לעשות וצלצל לאבו-מאזן ודן עימו בתהליך השלום, כאילו הוא בעל הסמכות. זהו מהלך מתריס המצייר את פרס כמנהיג שביכולתו להביא שלום, לעומת נתניהו סרבן השלום. פרס מתעלם מכך שאבו-מאזן מוביל מהלך חד-צדדי של פנייה לעצרת האו"ם להכרה במדינה פלשתינית. השבחים שמחלק פרס לאבו-מאזן ו"שיחות השלום" שהוא מנהל עימו עלולים לפגוע במאבק שישראל מנהלת לסיכול מהלך זה. בראיון לרשת ב', הצדיק פרס את פעולותיו וטען כי אינו פועל מתוך מניעים פוליטיים אלא מתוקף היותו אדם בעל ניסיון שיש לו אחריות לגורל המדינה. יש להזכיר לפרס, ועוד יותר לאזרחי ישראל, כי בהתאם לחוקי מדינת ישראל ראש הממשלה הוא האחראי לגורל המדינה וקובע את מדיניותה. חשוב שנזכור כי ניסיונו של פרס לפעול למען השלום בו הוא מתגאה כל כך - הסכם אוסלו - עלה למדינת ישראל בלמעלה מ-1,500 הרוגים ואלפי פצועים. אימה וטרור בחוצות ערי ישראל.