שלדון אדלסון המממן של מיט רומני, ובנימין נתניהו החבר של רומני, וארתור פינקלשטיין היועץ של רומני, אוכלים את הכובע. לברק אובמה נתנו רוב אזרחי ארה"ב הזדמנות שנייה להצליח, לאחר כהונה קודמת שסבלה משגיאות של טירון, בתקופת שפל מהעמוקות שהיו בעולם. אנחנו, הישראלים, נשארנו עם תקופת הטרום-בחירות שלנו, שתתנהל כמו תקופת טרום-בחירות ישראלית - עם הרבה רגשות שנאה, בלי נימוסים, עם פיצולים שלא נגמרים, שוק מועמדים שלא קיים במדינות אחרות בהן עוברים ממפלגה למפלגה ושוב ממפלגה אחת למפלגה אחרת, העיקר להשיג משכורת עם פנסיה, אוטו, מזכירות והטבות כלכליות אישיות. באמריקה, שהיא בעיני הישראלים "בדיוק כמו אצלנו", תופעת המעבר ממפלגה למפלגה למען הג'וב, לא תעלה על הדעת. עולם הבחירות האמריקני ראינו בתשומת לב מוחלטת במשך חודשים ארוכים, דוגמה למערכת בחירות במדינה אחרת, מדינה שאנחנו בטעות בטוחים שהיא בדיוק כמונו; כלומר, אנחנו ממש אמריקנים, חוץ מכמה חוקים פה ושם שהם שונים... לא. אנחנו לא אמריקה על-אף שאנחנו מדינת מהגרים, וכאן נגמרת ההשוואה. גם המועמדים בארה"ב מלכלכים זה את זה, גם אצלם תאוות השלטון והניצחון בוערת בקרבם, השאיפה להיות נשיא ארה"ב לא פחותה משאיפתו של כל מועמד בפוליטיקה הישראלית "להשפיע" ובעיקר לזכות בכבוד גדול; אבל ההבדלים בין מדינת ארה"ב לבין ישראל - מדינה חסרת מסורת שלטונית, "חפיפית" ומפולגת למיליון מפלגות וקרעי מפלגות, ללא תרבות דיון, ללא תרבות של כבוד הזולת והקשבה - תהומיים! בארה"ב, מערכת הבחירות היא רק בין שני מועמדים ולא עם עשרות מועמדים כמו אצלנו המתפצלים לאמבות ומעמידים פני "אחדות". מערכת הבחירות בארה"ב התנהלה תוך הטלת בוץ של כל מועמד על המתחרה, אבל השקיפות, ההומור והאנדרסטייטמנט שולטים בשיח בסרקזם אבל באלגנטיות יחסית (כמו גם מערכות בחירות באנגליה, בצרפת ובמדינות אחרות). עלבונות? כן. אבל בטעם; עד כמה שאפשר להעליב בטעם. טעם? אצלנו אין, אצלנו מודגשים השנאה והבוז של כל מתחרה אל מתנגדו. אצלנו יש למועמד לראשות הממשלה החוצפה הענקית להגיד לנו שאחרי הבחירות "נטפל ביוקר המחיה", יוקר המחיה שעולה ברגע זה עד השמיים. בארה"ב, כל נשיא מכהן ארבע שנים ואין אחד בכל ההיסטוריה שפתאום יחליט כי מתאים לו לקצר את תקופת הכהונה ולפזר את בתי הפרלמנט והסנאט ולעשות בחירות חדשות... מערכת הבחירות שלנו נשארנו לבד עם תקופת הטרום-בחירות שלנו, עם משחקי המפלגות, בהם כל אחד רץ כעכבר שבלע רעל, ממפלגה למפלגה, כדי למצוא מקום עבודה עם כיסא ומשכורת ופנסיה. בין שאר המחזות המגוחכים-פתטיים-דוחים, יש למשל מקרה מאיר שטרית, שמתחבר ל"מפלגה" של הגמלאים - מפלגה דמיונית, שכאשר היו לה שבעה חברי-כנסת לא עשתה דבר למען הבוחרים. רפי איתן, ישיש מופלג, החליט להיות שוב מפלגה בכנסת, ומאיר שטרית, שמצא את עצמו בלי כיסא, מנסה את כיסא הגמלאים. מצחיק, לא?