ההבדל בין בוקר לערב

בבוקרו של יום, אולי חשב אהוד אולמרט שהחדשות מארה"ב יקלו עליו לשוב לזירה הפוליטית ולהתמודד על ראשות הממשלה בבחירות הקרובות. בערבו של יום, באה פרקליטות המדינה והטילה צל כבד נוסף - על אלו שכבר היו - מעל אפשרות זו. נצחונו של ברק אובמה ותחזיות האימה בנוגע ליחסיו העתידיים עם בנימין נתניהו, אמורים היו - לפחות לפי העיתונאים המקורבים לאולמרט - לאפשר לראש הממשלה לשעבר להציג את עצמו כמי שיושיע את ישראל מטעויותיו של ראש הממשלה הנוכחי. אז מה אם הוא הורשע רק לפני חצי שנה בהפרת אמונים, אז מה אם הוא מואשם בקבלת שוחד בסך 2.3 מיליון שקל; המטרה - להפיל את נתניהו - מקדשת את האמצעים. המצב שונה כאשר מתברר, שאולמרט מואשם שוב גם בעבירות מירמה חמורות, רחבות-היקף ורבות-שנים בפרשות ראשונטורס וטלנסקי. שיהיה ברור: מבחינה משפטית הוא זוכה והוא זכאי. אך מאחר שפסק דינו אינו חלוט, הרי שמבחינה ציבורית הוא עדיין נאשם. נכון, המשוכה שבפני המדינה גבוהה הרבה יותר מכפי שהייתה בבית המשפט המחוזי, אך אין היא בלתי עבירה.

הטענה המרכזית: המחוזי סתר את עצמו

בניגוד למנטרה של אולמרט בדבר רדיפה נגדו, הפרקליטות (שסגרה שלושה תיקים אחרים בעניינו) נהגה בזהירות רבה בהגשת הערעור. היא ויתרה על עבירות המס שיוחסו לאולמרט בפרשת ראשונטורס - ומבחינת הענישה המירבית הקבועה בחוק, אלו היו העבירות החמורות ביותר. היא ויתרה על פרשת מבקר המדינה, שמלכתחילה לא הייתה צריכה להיכנס לכתב האישום. היא התמקדה בשתי פרשות המירמה בהן זוכה אולמרט בצורה שמצדיקה בחינה נוספת: הספק הסביר שלדעת המחוזי נוצר בראשונטורס, וקביעת המחוזי לפיה בפרשת טלנסקי לא חצו מעשיו את הרף שבין העבירות האתיות והמשמעתיות לבין העבירות הפליליות. חוט השני העובר לאורך הערעור הוא, שבית המשפט המחוזי - לטענת המדינה - סתר את עצמו. מצד אחד, הוא קבע כעובדה שחלק ניכר מן המעשים שתוארו בכתב האישום אכן התרחשו. מצד שני, הוא יצר מבנה עובדתי משל עצמו כדי לזכות את אולמרט בפרשת ראשונטורס. מצד אחד, הוא הרשיע את אולמרט בהפרת אמונים בפרשת מרכז ההשקעות. מצד שני, בנסיבות דומות מאוד, הוא זיכה אותו בפרשת טלנסקי. מצד אחד, הוא קבע שאולמרט קיבל עשרות אלפי דולרים והחזיק אותם בקופה סודית. מצד שני, הוא יצר מבנה משפטי רעוע שהפך את המעשים הללו לבלתי-פליליים. עובדה חשובה נוספת מצויה בשורה האחרונה של הערעור - שורת החתימות. האנשים הבכירים ביותר בתחום הפלילי בפרקליטות חתמו על הערעור: פרקליט המדינה, משה לדור; המשנה לפרקליט לעניינים פליליים, יהושע למברגר; מנהל המחלקה הפלילית בפרקליטות, ג'ואי אש; ושני סגניו, נעמי גרנות (שייצגה את המדינה בערעור קצב) ואריה פטר. זהו מפגן של ביטחון עצמי ואחדות דעים, ומעל הכל - הוכחת מנהיגות ואומץ של לדור. לדור לא היה חייב לחתום אישית על הערעור, אבל לאחר ההתקפות הגסות נגדו בעקבות זיכויו של אולמרט - הוא מראה שלא נרתע, אלא להפך. לדור נוטל על עצמו כעת את הסיכון (מבחינתו), שאם הערעור יידחה - הקריאות להתפטרותו ירקיעו שחקים. חתימתו על הערעור, והאפשרות שגם ייצג בעצמו את המדינה בדיון בבית המשפט העליון, היא סוג של "אחרַי" בזירה המשפטית והציבורית - התנהגות שרק לעיתים רחוקות אנו רואים כמותה.