"ויתן לי את מערת המכפלה" (כג,ט).
"שכפולה בזוגות... קריית ארבע זוגות: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה" (עירובין נג,א).
השתטחות מאות אלפים פוקדים מדי שנה את קבר ר' נחמן באומן באוקראינה. רבים מהם מבקרים גם את הבעש"ט במז'יבוז' ואת רֶבּ לוי-יצחק בברדיטשב. עשרות(?) אלפים נוהרים מדי שנה לקבר השביעי לנשיאי חב"ד בבית הקברות ע"ש מונטיפיורי בקווינס, ניו-יורק. בכ' בטבת עורכים יוצאי מרוקו ונספחיהם הילולא לרבי יעקב אבוחצירא, בדמנהור בואכה אלכסנדריה במצרים (השנה נאסר בפקודת שלטונות המהפכה). לאחרונה מפיק הגביר הבבא פינטו מסע מוטס יוקרתי לקברו של רבי אלעזר פאפו ("פלא יועץ") בבולגריה. והרשימה ארוכה.
ולא שכחנו כמובן את פקידת קברי הצדיקים, המועדפת, בארצנו הקדושה; בירושלים ובבית לחם, בצפת ובמירון, בעמוקה ובנתיבות. והרשימה ארוכה. קבוצות חסידיות ואפילו 'מתנגדיות', בני ישיבה או חסידי אסכולה תורנית כלשהי, מתקבצים לעליה לקבר רבם ומאורם ביום הפטירה.
והעולה על כולנה שבעתיים וכפולת שמונה - מערת המכפלה אשר בחברון ת"ו. יתרונה הכמותי הוא שמונה פקידות כאחת (כמצוטט בראש המדור. אכן, רק שש ציוני-מצבות נמצאות במקום; אדם וחוה נעלמים מאתנו). אך עיקר עניינה ביתרונה האיכותי - קברי אבות מדאורייתא! ומעשה כלב בן יפונה סימן לבנים, וכדלהלן.
העם דורש התחברות אין ספק שתפילה והשתטחות על קברי צדיקים יש בהן כדי לפתוח את הלב ולעורר את הרגש, שהם עיקר עניינה של תפילה. לא בכדי מבנה ההתייחדות על קברו של צדיק קרוי 'נפש'. כל מי שהשתתף במעמד כזה, בקבוצה או ביחיד, חש המיית הלב, יציאה מן המיצר והתחברות לצדיק, ובאמצעותו ("צינור קדושה") לריבונו של עולם. סגולתיות שורה במקום שנתקדש, וגם אם יטענו ה'מְחָקְרים' כי יש טעות בזיהוי (קבר רחל, למשל) - לא נס ליחו ולא התעממה רוחו של המקום. האמונה - ולו העממית - כי כאן קברו של צדיק, דיה כדי להשפיע רוב טוב, טוהר וזוך למי שמכוון שם את לבו לאבינו שבשמים.
אכן, יש שהסתייגו מתפילה על קברים, ובודאי מהילולות, בבחינת "דורש אל המתים". אפנה ל-3 מאמרים ב'תחומין' בנדון: הרב יחזקאל ליכטנשטיין - "עליה לקבר ותפילה - דרישה אל המת?" (כרך כ), הרב משה צוריאל - "תפילה ליד ציון הקבר" (כרך כא), "יציאה לחו"ל להתפלל ליד קברות הצדיקים" (כרך לא). מרבית המסתייגים שייכים לאסכולה ה'ליטאית' או ה'ייקית', והם אינם 'עולים לקבר' גם לא ביום הזכרון השנתי. ביטוי הלכתי להסתייגות נמצא, למשל, בספר חכמת-אדם (לר' אברהם דנציג, מתלמידי הגר"א. נפטר תקפ"א): "אותן נשים וכן עמי הארצות שהולכין על קברי מתים, וכאילו מדברים עם המתים ואומרים להם צרותיהם קרוב הדבר שהם בכלל זה ("ודורש אל המתים"). ויש מן הגאונים שהיו רוצים לאסור להשתטח על קברי מתים" (כלל פט,ז).
אך "קול המון כקול שדי" [מ'ויקיפדיה' למדנו שהפתגם הוא לטיני ולא נמצא בנוסח זה במקורותינו או אצל קדמונינו] ו"פוק חזי מאי עמא דבר" (=צא וראה מה אומר העם; ברכות מה,א), והוא - קול העם - מכריע את הכף. המוני עם, צדיקים בינונים ורשעים, תלמידי חכמים ועמי ארצות, גברים ונשים ובני/בנות הנעורים מתחברים לתפילה על קברות צדיקים העושה להם טוב על הלב. במבחן התוצאה - 'אחרי' מזוקקים ומזוככים יותר מאשר 'לפני'. עובדה!
העם דורש חברון המקור האולטימטיבי לתפילת קברי אבות נעוץ בפרשתנו, בקבר-הקברים המקודש ומעולה מכולם: מערת המכפלה. תלמוד ערוך הוא (סוטה לד,ב), בקשר לסיפור שליחת המרגלים: "ויעלו בנגב ויבא עד חברון - מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות. אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים". ואכן, מעיד עליו הכתוב שספג השראה רוחנית רבתי: 'ועבדי כלב עקב הייתה רוח אחרת עמו' (במדבר יד,כד)".
ואכן, מי שלא היה ב'חיי-שרה' בחברון, ומעדיף תחליפי חו"ל או גליל על פני המקור, מפסיד בגדול, בבחינת "שפחה כי תירש גבירתה" (משלי ל,כג). אני קורא, איפוא, לכל מתחברי הצדיקים, ולכל מעפילי 'אומן', לפתוח את מסעם בהתחברות למקור ההתחברויות, לחברון "פתחו של גן עדן" (זוהר חדש); לפקוד תחילה את קברי האבות והאימהות, ומשם לשאוב השראה בדרכם לתחליפי המשנה.
