אך זוהי רק ההתחלה. עיקרו של הספר הוא ניתוח היסטורי המציג מה הייתה עמדתם של הערבים כלפי כל אחת משתי האפשרויות - מדינה אחת או שתי מדינות - ומה הייתה עמדתם של היהודים. בדיון זה, המחולק יפה על-פי חלוקה הגיונית לכמה תקופות, בולטות דמויותיהם של המופתי חאג' אמין אל חוסייני, של
דוד בן-גוריון, של יהודה לייב מאגנס איש "ברית שלום" ושל
יאסר ערפאת, נושא דגלו האנטישמי של המופתי עד מותו של ערפאת (שגם הוא היה קצת חוסייני מצד אמו ומצרי מצד אביו) ב-11 בנובמבר 2004. בצד הציוני הייתה התפתחות אמיתית: עד 1937 האמינו היהודים כי יוכלו להקים את ביתם הלאומי בכל ארץ ישראל המערבית, ומשנה זאת ואילך התחילו מרביתם לאמץ בהדרגה את הרעיון של חלוקת הארץ בינם ובין הערבים ושאפו למדינה עם רוב יהודי בחלק שיהיה בידיהם.
הערבים, לעומת זאת, מעולם לא יכלו לעכל את העובדה שמיעוט אתני ודתי במזרח התיכון, היהודים, יוכל לקבל ריבונות על שטח שהם רואים אותו כערבי, שהרי על היהודים להיות מיעוט ככל המיעוטים, בין אם הם דתיים כמו הקופטים במצרים, הנוצרים (המתדלדלים והולכים כל העת) בארץ ישראל, והנוצרים בדרום סודן, ובין אם אתניים כמו הכורדים (ורבים אחרים).
ערפאת, אשר איתו הקים אבו-מאזן את פת"ח, התנועה לשחרור פלשתין מן היהודים, נחשף בספר כמאחז עיניים מקצועי שהנוכלות טבועה בו ברמת התא והכרומוזום. מוריס פושט את עורה של הדמות הדוחה הזאת במכות שוט של היסטוריון מאומן ומסייע לנו להבין באלו טכניקות ערמומיות הצליח שונא ישראל מושבע זה, שהטיף כי ליהודים אין עבר היסטורי בארץ, לגרום לחמישה ראשי ממשלה ישראלים לבוא לחלות את פניו וללחוץ בשתי ידיהם (אחד מהם רק באמצעות בנו) את ידו כאילו הם וסאלים שלו והוא אדונם (ואגב אורחא גם הצליח לשטות בכמה מנשיאי ארצות-הברית וממנהיגי אירופה, אם לא בכולם). בימים אלה אנו שומעים מפי אנשי קדימה כי אין צורך להתרגש מן הדיבורים על תורת השלבים של פת"ח וכי אבו-מאזן באמת מוותר על "זכות השיבה". מי שקורא את "מדינה אחת, שתי מדינות" מבין כי המטען האידיאולוגי של אבו-מאזן אינו יכול לאפשר לו לוותר על רצונו כי מושל ערבי פלשתיני ימשול בבוקר לא עבות אחד על צפת, גם אם הוא (אבו-מאזן) עצמו לא ישוב עוד להתגורר בעיר שבה נולד. תורת השלבים עומדת איתן גם היום ככל שפת"ח, שהוא הגרעין המרכזי של אש"ף, נוגע בעניין.
בפרק הסיום של הספר, הקרוי "לאן?" אומר המחבר כי מרבית הישראלים עדיין תומכים בתזוזה מיהודה ומשומרון במסגרת הסכם שלום עם הפלשתינים, אך לא ברור אם יהיה רוב שיתמוך בפינוי חד-צדדי. הפלשתינים, לפי סקרים שנערכים בקרבם, מאמינים ב"זכות השיבה" ובשתי מדינות כתחנה בדרך ל"זכות השיבה" והעיקר: הערבים הפלשתינים תמימי דעים בהתכחשותם ללגיטימיות של הציונות ושל ישראל ובכך הם מציירים סימן שאלה גדול על יציבותו של כל הסדר המבוסס על עיקרון שתי מדינות לשני עמים. חזון פלשתין חילונית ודמוקרטית הוא בלוף אחד גדול ואינו אלא ציפוי מילולי לצירוף המילים "חיסול ישראל", שנשמע פחות טוב לאוזן המערבית.
אז מה יהיה? מוריס כותב: "כנות הצהרותיו (של אבו-מאזן) בדבר שתי מדינות עדיין נתונה בספק בשל תמיכתו העקבית ב'זכות השיבה' וסירובו להכיר בישראל כ'מדינה יהודית'. אולם פרצופו האמיתי של עבאס (אבו-מאזן) אינו רלוונטי כמעט. הוא מייצג רק חלק קטן של העם הפלשתיני". כרגע אין פתרון. מדינה אחת ובה מיעוט ערבי גדול אינה רצויה לרוב הישראלים, הסדר שתי מדינות לפי מתווה קלינטון-ברק, גם אם יימצא ערבי כלשהו שיחתום עליו תוך שהוא מתחייב בנפשו, לא יחזיק מעמד זמן רב, אז אולי פדרציה או קונפדרציה כלשהי? קשה לדעת.
פרופ' בני מוריס הוא בן 64, גדל בירושלים, מלמד באוניברסיטת חיפה ונמנה בעבר על ה"היסטוריונים החדשים" (ביטוי שלו). הוא כתב ספרים רבים על הסכסוך הישראלי-ערבי (לא כולם מצויים בעברית), היה שנוי במחלוקת וגם היום הוא שנוי במחלוקת, אלא שכעת יש לא מעט שמאלנים שחשים כי הוא פנה ימינה מדי לטעמם. האמת היא שהוא פונה בעיקר לעובדות, שלא כמו אחרים שהיו בחיפה, ובתחום מחקר מרכזי שלו - בעיית הפליטים - חשף גם את מה שעשו הערבים ומנהיגיהם וגם את מה שעשו הישראלים בתש"ח, כך שבשטח עצמו הבעיה נוצרה בידי שני הצדדים. סגנון כתיבתו יסודי, מדוד, מאופק, אנגלו-סקסי (ספרו הנוכחי תורגם מאנגלית), בלי זיקוקין די-נור. בסך-הכל: חומר קריאה טוב לשלוש קבוצות יעד - היסטוריונים של המזרח התיכון, ישראלים ופלשתינים. מומלץ לתרגם את הספר לערבית.
