ביום ראשון חבר הכנסת
ג'מאל זחאלקה פרסם טור בעיתון ה'גארדיאן' הקורא למדינות האיחוד האירופי להטיל חרם על ישראל. הטיעון העיקרי העומד בבסיס דבריו הוא הצורך בהטלת סנקציות על ישראל בעקבות ההקצנה, לדבריו, במערכת הפוליטית בישראל לאור האיחוד בין הליכוד וישראל ביתנו.
מאמרו של חבר הכנסת לא זכה לגילוי נאות בדבר השתתפותו בבית המחוקקים של מדינת ישראל. הבאר ממנה שותה חבר הכנסת יכולה לסבול דברים רבים, לעיתים אף יותר מהנייר בו איתו הוא יורק אליה, אך לא די בדחיית דבריו במשיכת כתף, שכן בסופו של דבר את דיבת ישראל הוא מפיץ בחוץ, ברבים.
זחאלקה לקח עניין פוליטי פנימי, המונע מרצון לוודא את המשך שלטון גוש הימין והפך אותו למסע הסתה נגד ממשלת ישראל בכלל. על גב זאת הוא מנצל את הבמה לה זכה בגארדיאן על-מנת להכפיש את שר החוץ ולהלין על כך שזה התקבל במדינות אירופה בחמימות. עוד הוא מוסיף ומאשים את ליברמן בניסיון להטיל סנקציות על הרשות הפלשתינית. את אבו מאזן, נשיא הרש"פ, הוא מנקה לחלוטין מאשמה וטוען כי דווקא הממשלה הישראלית היא זו שסירבה לקדם את השלום.
כאן זו הנקודה להזכיר את הסרבנות של עראפת, שלפי יומנו של
דן מרידור, עמד אבו מאזן. חשוב לציין גם את ראש הממשלה הקודם של ישראל,
אהוד אולמרט, שהלך במו"מ רחוק יותר מכל ישראלי במו"מ ועדיין מחכה לתשובה מעבאס.
רצועת
חופש הביטוי נמתחת בגמישות רבה בכל מדינה דמוקרטית, ועדיין נתקשה למצוא מדינה דמוקרטית מתוקנת שבה נבחר ציבור יכול לערער בצורה בוטה כל-כך על זכותה של המדינה להתקיים, ופועל ללא לאות כדי לפגוע בה ובכל הערכים שהיא מייצגת. אותם ערכים אגב, הפוכים לחלוטין ממה שזחאלקה מתיימר לייצג.
דיון נוסף את סלוגן הבחירות של ישראל ביתנו – בלי נאמנות אין אזרחות, כל ישראלי זוכר. אחד הדברים שבעברית נשמעים טוב יותר מבאנגלית. אבל זחאלקה לא מזכיר את העובדה שהצעת חוק זו לא חלה על אזרחים קיימים. חוקים דומים קיימים בארה"ב, באנגליה, בצרפת – דרישות הצהרת נאמנות. הוא גם שוכח את הסרבנות הערבית להשארת התנחלויות בשטחי המדינה הערבית שתקום, עם מיעוט יהודי, כברבות ממדינות הלאום – כולל ישראל,כזו שתשאיר בשטחיה רק ערבים. יש עוד שתי מדינות כאלו בעולם – ירדן וערב הסעודית.
אך עצם המאמר ראוי לעורר דיון נוסף, בדבר המיעוט הערבי במדינת ישראל. רבע מ-8 מיליון תושבי המדינה היהודית הם ערבים. הייצוג שלהם בכנסת עומד על פחות מעשירית. מדוע? כי הדאגה לצורכי המיעוט עצמו אינם עומדים בראש סדר העדיפויות. המפלגות הערביות מעולם לא נטלו חלק בממשלה. הסיבה לכך היא שהדבר היחיד העומד בראש סדר העדיפויות שלהם הוא האינטרס הפלשתיני. ייצוג חוסר זה גורם לכך שהמיעוט הערבי לא מסופק, ומתוך כך מרגיש מוזנח על-ידי המדינה, מה שכמובן מעודד עוני, תסכול, וטינה כלפי ממשלות ישראל באשר הן.
בפועל ההזנחה נובעת מצד מנהיגיו, כדוגמת זחאלקה – העוסקים בצד הפלשתיני. הגיע הזמן שתקום מפלגה ערבית שתעמיד בראש סדר העדיפויות את הצרכים של המיעוט הערבי החי במדינת ישראל.
בסוף המאמר, קרא זחאלקה להטלת סנקציות על ישראל, על-מנת לשנות את המצב הפוליטי בתוך המדינה. איך אדם כזה יכול לטעון בשמה של דמוקרטיה? הרי מהותה של הדמוקרטיה היא קבלת רצון העם לצד התחשבות במיעוטים. זחאלקה פוסח על שני הסעיפים. הוא קורא כאן להתערבות בינלאומית בגלל רצון העם, אותו הוא מסרב לקבל.
ובאשר לכיבוש – איש אינו מעוניין בו. לכן הלכנו להסכמי אוסלו בתהליך שחצה את העם לשניים. לכן יצאנו מעזה תוך כדי גירוש יהודים מבתיהם למען השלום הזה, למען סיום הכיבוש? מה קיבלנו בתמורה? את החמאס, ואת רצועת עזה אשר יורה לעברנו טילים מדי יום. נסיגה נוספת, מהתנחליות עלולה להסתיים לא רק במפח נפש, אלא בבכייה לדורות. ישראל לא תוכל להגן על עצמה אם טילים כאלו יגיעו מתוך לב ליבה של הארץ.
