מה לחיים כי ילין? חיים ילין, ראש המועצה האיזורית אשכול, מתראיין בכל הרשתות ולכל הערוצים בכל פעם שישובי אשכול מותקפים. ראש מועצת אשכול הוא אדם שקול. לא מתלהם. לא רגשן. גם לא פחדן. הוא אומר את אשר על ליבו ומקפיד לשמור על ממלכתיות, ולהדגיש את "יכולת העמידה" של הישובים בחבל שלו.
בראיון שהעניק אתמול לתוכנית "
לונדון את קירשנבאום", הדגיש את המחדל של ממשלות ישראל לדורותיהן, ואמר בערך כך: "...אחרי עופרת-יצוקה של אולמרט, הייתה לנו שנה שקטה לגמרי. אפילו הודיעו לנו ממשרד ראש הממשלה שהחזית שקטה כמו שוויץ. אבל את זמן השקט הביטחוני לא ניצלו כדי לעשות עשייה מדינית. בזבזו את הקרדיט של השקט הזה... הרי השלטון נותן כוח לעבוד גם במישור הצבאי וגם במישור המדיני... תמיד מספרים לנו שאין עם מי לדבר, אבל הנה
גלעד שליט בבית אז יש עם מי לדבר כשרוצים לדבר..."
חיים ילין צודק. אבל בשביל לדבר צריך לרצות לדבר. ובשביל לרצות לדבר, צריך שתהיה דרך. ובשביל דרך צריך חזון. אבל כאשר החזון היחיד של המנהיג הוא השלטון כשלטון, וזו המטרה ואין בלתה, אזי אין הסתכלות מפוכחת על המציאות, ואין ראיה ברורה, ואין דרך. במצב כזה, שום חלון הזדמנויות, רחב ובהיר ככל שיהיה - אין לו משמעות.
חלון ההזדמנויות מנהיגות עם חזון, הייתה מאתרת בקלות את החלון. למדינת ישראל יש חלון הזדמנויות פתוח לשלום. השינויים במזרח התיכון מערבבים את הקלפים מחדש, ומי שלא יושב על-יד השולחן, פשוט לא מקבל הזדמנות לשחק. ממשלת ישראל של נתניהו-ליברמן-ברק, בחרה שלא לשחק בכלל, והשאירה את השולחן בידי הגורל.
אירועים בעלי משמעות עצומה מתרחשים סביבנו מדי יום. שלטונות עריצים נפלו וממשיכים ליפול. דיפלומטיות רוחשות מאחורי הקלעים, ובגלוי, על הבמה המרכזית. החמאס ניתק עצמו מהמסלול העלאווי-שיעי, וחזר הביתה לידי הסונים. אמיר קטר הגיע לחזר את ידי החמאס. מצרים של האחים המוסלמים מחבקת את החמאס בחום. החלום הוורוד הישראלי מתגשם, הסונים מתחזקים על פני השיעים, וישראל מייצרת לעצמה חזית מול הסונים.
יוזמת השלום של האומה הערבית מונחת על השולחן, בזמן ש
בנימין נתניהו ו
אביגדור ליברמן רוקחים עסקות אלקטורליות מתחת לשולחן. החזון של נתניהו וליברמן, מתוגבר על-ידי
אהוד ברק, הוא חזון השילטון. זה לא החזון שמוביל אותם, אלא אם כן החזון שלהם הוא חזון השילטון.
יו"ר הרשות הפלשתינית,
מחמוד עבאס, השאיר מאחור את דרך הטרור, ומאז שלקח את הרשות מידי
יאסר ערפאת לא היו פיגועים. עבאס נואם נאום חוצב להבות ומכריז שכל עוד הוא חי לא תהיה אינתיפאדה. עבאס מבהיר ונותן דוגמה אישית מעצמו, ומוותר על זכות השיבה. נתניהו משיב לו בהתעלמות, שהופכת למתקפה רבתי על הלגיטימיות של מחמוד עבאס.
את עבאס שעושה מחוות הוא מקטין. ובמקביל, את החמאס שעושה מתקפות הוא מעצים. נתניהו מעדיף את החמאס כי החמאס מאפשר לנתניהו את השלטון.
החזון והחזית מנהיג אינו מנהיג אלא אם יש לו חזון. מן החזון נגזרות המטרות, ואז השלטון מהווה את האמצעי להשגת המטרות והגשמת החזון. מדינת ישראל זקוקה לחזון. החזון העיקרי הנחוץ כאן הוא החזון המיישב בין הסתירות הגדולות ביותר של מימוש החזון הציוני. דמוקרטיה במזה"ת המוקפת בדיקטטורות. מדינה יהודית ודמוקרטית (כוחו של מי גובר, הרוב או הרב?). מדינה שנולדה עם סוציאליזם והמירה את דתה הכלכלית לקפיטליזם חס- רסן. חברה ישראלית רבת פלגים, אשכנזים-ספרדים, דתיים-חילוניים, יהודים ובני דתות אחרות, תושבים וגרים, ועוד היד נטויה.
במציאות עם ריבוי קונפליקטים מובנה, החזון אינו בגדר מותרות. הוא הכרח. החזון הראשון הדרוש כאן הוא חזון השלום. השלום הפנימי שיאפשר לחברה כזו להתקיים ולשגשג, והשלום החיצוני שיאפשר לחברה הישראלית להשקיע בעצמה במקום לשקוע במשחקי הגנה-התקפה מול שכנותיה.
בחלון הראווה של הפוליטיקה אנחנו מעדיפים ציידי שלטון נעדרי חזון. אמני הישרדות פוליטית המסוגלים לאחד מפלגות (הליכוד ביתנו), או לפצל מפלגות (ברק-עצמאות), או לבנות מפלגות-שלטון (שרון וקדימה), או לחסל מפלגות (מופז-קדימה), והכל בשם תאוות השלטון ולא בשם מימוש החזון.
בחזית הפוליטית, החזון הוא רק קרדום לחפור בו את הכסא המרופד הבא. המסר שלנו למנהיגים משליך את חשיבות החזון מהחלון. אנחנו דורשים חזות, לא חזון.
השלטון כמטרה או כדרך מערכות הבחירות מדגישות לנו עד כמה המתיימרים להוביל בראש המחנה רואים בשלטון את המטרה, במקום לראות בו את הדרך. סוג האנשים המתיימר להנהיג ומונע מחולשה, הולך לאיבוד בתוך התאווה הזו, משום שהשלטון מספק לאנשים חלשים את היכולת להיות חזקים, להתבלט, להפעיל כוח. אך מה שדרוש למנהיג הוא דווקא מוח. הרבה פחות כוח, הרבה יותר מוח.
כאשר המטרה מובילה את האדם המתיימר להנהיג, השלטון הוא אמצעי בלבד. עבור אדם כזה, המטרה תהיה חשובה מן השלטון. לאדם המונע מתחושת שליחות בשם מטרה, גם הישיבה באופוזיציה היא אופציה. מכשיר הסינון הזה יועיל לכל קורא שיבקש לעמוד על טיבו של מועמד בבחירות הבאות עלינו לטובה.
הראשון שרואה מועמד שמונע מתחושת שליחות המבוססת על מטרה ערכית-מוסרית-אידאולוגית, אשר מוכן בשם השליחות לשבת באופוזיציה - שיקום. מעטים יקומו. בנימין נתניהו נמצא במגרש הפוליטי כדי למשול. הוא לא יצא לחפש אתונות, הוא שם בשביל המלוכה. החיבור של נתניהו עם ליברמן, נועד כדי לחסום את הדרך אל המלוכה מפני אחרים הלוטשים אליה עיניהם. אהוד ברק הלך עם נתניהו קדנציה מלאה, ועכשיו עושה כל מאמץ למכור את עצמו כאידאולוג. מופז רצה להציל עצמו משאול תחתיות פוליטי והתחתן עם נתניהו בסגנון לאס-ווגאס, ולמחרת התעורר עם אחוריים כואבים.
הרשימה המכילה את הדמויות האלה בפוליטיקה הישראלית, ארוכה ומלאה. עהיא מוסה לעייפה בדמויות של שרלטני שלטון ונפקני-אידאולוגיה. איך אפשר שלא להעלות בדמיון את
המלכה גוויניביר, אשתו האגדית של המלך ארתור, שהייתה ידועה כחלשת-דעת, בוגדנית וסתגלנית, וגם כאשת חברה מהוללת. כנראה שבדרך אל המטרה, ישנן דמויות המעדיפות דווקא לעמוד בצומת.
