לאחרונה נתקפתי בפרץ געגועים לא מוסבר לאוניות געגועי. כלומר לאוניות המיתולוגיות של ילדותי בעין-החורש. ה'קַרְנָרוֹ' האגדית, ה'שַׁמְפּוֹלְיוֹן' המסתורית וה'אַדְרִיָה' הנשכחת. לפתע אני מוצא את עצמי יושב ליד המחשב ומחטט עד-כאב בקרבי האינטרנט, כדי לגלות את סיפורן החבוי של אוניות געגועי. ואפילו מצאתי עצמי טורח, ככפוי בידי זיכרונות עריצים, מעלה את ערכי האוניות הללו לויקיפדיה העברית!.
עם ה'קרנרו' כבר שריתי בעבר. בספרי הנשכח "ציפור הסבך הכחולה" 1996, כינסתי נובלה שאיש לא טרח לקרוא, בשם "נפילה". הבאתי שם למקוטעין, ומתוך התרגשות רבה, את סיפורם של יוסף חיים בְּרֶנֶר הרצוח, ושל אבי ז'ל, אליהו פורת, בעת מותו החטוף. הכל התבלבל אצלי בנובלה ההיא. זיכרונות ארץ ישראל עם סיפורי הוותיקים של קיבוצנו. ענקי תנועת הפועלים עם בחורי 'השומר הצעיר'. סיפחתי אל חבורתו של ברנר, את חברינו בעלי הכינויים הפולניים, פוּלוּ וקוּבָּה, אֶלְקֶה ואַדַשׁ. ומצד שני חיברתי לסיפור פטירתו של אבי, דמויות מלוות של ברנר, שנזכרו בסיפורי בני דורו. והזירה, זירת ההתרחשות הקונקרטית של הנובלה, גם היא התחלפה בתדירות רבה בין אדמת החול של יפו, זירת הרצח האכזרי של ברנר ובני חבורתו, לבין הסיפון של ה'קרנרו' בעת עגינתה בחיפה או ביפו. כבר בעת כתיבת הסיפור חשתי בקשר הרגשי המוזר המחברני אל האוניה האיטלקית ההיא. התרגשותי הייתה כל כך חזקה עד שהייתי מוכרח לכתוב גם שיר בשם "נפילה".
התינוק 'המובל בסל שמתחת לספסל' אבל מאז שנת 1996, שנת כתיבת הסיפור, העולם התהפך. האינטרנט לא רק שמקרב רחוקים ובולל בין תקופות רחוקות, אלא שלפתע הוא מעלה על מסך המחשב שלי את ה'קרנרו' האמיתית! צילום נושן שלה, בשחור-לבן, צורב את עיניי בהבהובו. הנה התרנים, הנה הארובות, הנה המנופים להרמת המשאות. אני נזכר בהגדרה שלה שמצאתי ברשת, אוניה מעורבת לנוסעים ומשא. הנה הסיפונים הנה חלונות תאי הנוסעים. ההצצה במפרטי האוניה, הנמצאים לכל דורש בלחיצת אצבע בלבד מעלה בי הרגשה לא נוחה. של הצצה ממש לתוך האינטימיות של האוניה, שאינה אלא האינטימיות של הוריי ושל ותיקנו. הנה כאן רקדו כשיכורים על הסיפון. שכורי נעורים, שכורי אהבה, שכורי תאווה. ובקצה הסיפון אני מזהה אפילו את ערימות הַחִיבֵּל, אלה גלילי החבלים והכבלים, שבסתרם הגשימו זוגות נאהבים את אהבת הפתע שניצתה בהם. אהבת-מסע קצרה, לא מחייבת אבל בוערת.
לא מזמן שלח לי ידיד את ספרו האוטוביוגרפי, כפי שסיפרו לסופרת צללים מכרה. סיפור הולדתו החפוזה על סיפון האוניה, בעת הפלגתה ממרסיי לחיפה, לא הפתיעני. משום מה כבר ידעתי לפני כן על סיפורים כאלה. הוא מספר שם על המשיכה הפתאומית בין הוריו הצעירים, על ריקוד מטרף חושים ועל התייחדותם בצל החיבל. שם יחמתו אמו, שם חיבלתו, שם עשאו אביו. הוא ממשיך ומספר איך מייד עם רדתם מהאוניה הלכו איש לדרכו ואישה לדרכה. ורק משהוברר לאמו שהתעברה בליל השיכרון ההיא, חזרו הוריו ונפגשו להליך נישואין כמעט פיקטיבי, קצר ומכאיב, ושבו ונפרדו. גם זיכרונות כאלה שקועים באוניות געגועי.
ואז אני לא מתאפק ומשווה בין האוניות שהביאו את הוריי לביצות של עמק חפר, ובין הגעתי אני. הם באו בהפלגות, באוניות הנוסעים הללו, ממרסיי או מטרייסט או מקונסטנצה. ואני הגעתי באוטובוס משוריין הנהוג בידי גרשון הנהג. מפתח תקוה, מבית היולדות ביילינסון, לא מאירופה. כמו שחרזה לי פעם אמי ז'ל: מובל בסל מתחת לספסל... הייתי תינוק חולני וצרחן בן פחות משבוע, כשהפלגתי אל ים געגועי באוטובוס המשוריין. נקישות הקליעים של פורעי קקון הארורה הקישו על הדפנות המשוריינות של האוטובוס. לפעמים אני שומע אותן מקישות בחלומותיי. בלי ה'צליף' ובלי ה'תך' שלמדתי לאבחן בצבא בבגרותי. אמי ז"ל בוודאי שלא יכלה להבחין במקורות הירי. די לה שחיפתה במו גופה על התינוק 'המובל בסל שמתחת לספסל'.
סימני ההזדקנות המובהקים אני יודע שגעגועי אל אוניות חלומותיי הן מסימני ההזדקנות המובהקים. אבל אין בכוחי לעצרם או לדחותם. הם צרים עליי ממש. הנה עוד פרט שלא פרטת במפרט הטכני של ה'קרנרו'. הנה עוד אישיות מוכרת שהגיעה ארצה ב'שמפוליון' ולא ציינת אותה. הנה העולים הרבים שבאו ב'אדריה' מחכים בקוצר רוח שתספר את סיפורם. כאילו יש משהו בסיפורן של אוניות הנוסעים הטרופות הללו, כדי להחזירני אל מקורות הווייתי אל מקורות ילדותי, אל הוריי הצעירים שבטרם הולדתי. אל הקיבוץ הקטן שלהם בעמק חפר שהולידוני אל תוכו, ובכך הניחו טבעת ברזל מחוסמת על צווארי. טבעת שגם אם ארצה לא אוכל להסירה מצווארי. טבעת ברזל כל כך נוקשה שבקושי מתירה לי לצרף את האוטובוס המשוריין אל צי געגועיי.
אוניות הנוסעים החוצות היום את הים התיכון שונות לגמרי. חלקן הן מעבורות ממש שכלי רכב רבים מוסעים בבטנן. וחלקן הן אוניות פאר לתיור ובילוי, שמראן המתוק מושך את הלב. רק לעלות בהן ולהיבלע בעולם המותרות שלהן. חלוצים צעירים לא מפליגים בהן עוד. ואל ארץ ישראל עולים היום במטוסים. האם אפשר לרקוד במטוסים? האם אפשר להתהלך בהם שכורי אהבה קצרה או חולי תאווה? האם מחבלים שם עוברים? מסופקני. אולי משום כך גם אינם הופכים האווירונים הרועשים הללו לעופות געגועים. גם אין להם שמות משלהם. ובוודאי לא שמות צבעוניים כמו ה'קרנרו', אותו מפרצון הסמוך לנמל טרייסט. או כמו ה'שמפוליון', על שמו של הגאון הצרפתי שפענח בצעירותו את כתב החרטומים. או כמו ה'אדריה' הנשכחת, הקרויה על שמו של הים האדריאטי.
עד כדי כך השתנה העולם מאז 1996, שאני לא מאמין שהייתי חוזר ומתרפק על ה'קרנרו' כמו שהתרפקתי בנובלה "נפילה" הנשכחת שלי. הים אינו אותו הים, צי הגעגועים אינו אותו הצי, וערימות החִיבֵּל שעל הסיפונים סולקו זה מכבר. רק אני כנראה נשארתי אותו 'העולל המובל בסל המונח מתחת לספסל', מכושף בידי אוניות געגועיי.
