קלקלת נתניהו תורת הכלכלה היא אחד המקצועות האקדמיים שעוסקים במה שקרוי ביידיש: "לופט גשעפט" ובעברית מדוברת "עסקי אוויר". הפרשנות המקובלת לתורת הכלכלה משתנה על-פי תפישות עולם ואידיאולוגיות, וכן בהתאם לזווית המבט של המגדיר. ההגדרה הפיננסית שונה מההגדרה הערכית-מוסרית, וכך יבוא לידי ביטוי ההבדל בין מי שעניינו בכסף גרידא (ולפיכך יגדיר את הכלכלה על-פי אדם סמית': "המדע החוקר את העושר"), לעומת מי שעניינו בערך שמעבר לכסף (ולפיכך יגדיר את הכלכלה בדומה לאלפרד מרשל "המדע העוסק ברווחה").
אין צורך להסביר לאיזו מבין שתי האסכולות הללו שייך
בנימין נתניהו שלא מחשיב רווחה בכלל במשוואה שלו, נכון?
לעת עתה, נסתפק במבט על שתי אגדות כלכליות מבית הטרור הכלכלי של נתניהו.
אגדות הקלקלה של נתניהו: "העושר מחלחל" אחת התיאוריות המהוות את הבסיס עליו נשען בנימין נתניהו כאשר הוא מוכר לישראלים את תורת הכלכלה שלו, היא אגדת "העושר מחלחל". על-פי התיאוריה הזו, אם העשירים מתעשרים, כל השכבות שמתחתן בפירמידת העושר מתעשרות גם הן. האגדה הזו היא למעשה אפוד המגן של נתניהו, המאפשר לו לעשות בגלוי למען התעשרות העשירים. מי שמאמין לאגדה הזו לא יוכל להלין על כך שהעשירים מתעשרים, כי המשוואה הזו אומרת שזה טוב שהעשירים מתעשרים.
האמת על "העושר המחלחל" - הסוד הטמון בתוך המשוואה הזו, הוא "סוד היחס". סוד היחס חושף את האמת מאחורי האגדה הזו, ומגלה שאכן יש קשר בין התעשרות העשירים וחלחול העושר כלפי מטה, אך במקביל לחלחול מתעצם גם מדד היחס. העשיר מתעשר הרבה יותר והעני מתעשר הרבה פחות. התוצאה של "סוד היחס" היא - העצמת הפערים!
אגדות הכלכלה של נתניהו: "מאקרו מול מיקרו" כל כלכלן מתחיל, מפריד בין שתי הרמות הללו של ניהול כלכלה. ההפרדה הזו נעשית לא רק משום שהן רמות שונות של הסתכלות על קשרי הגומלין (והחוקיות של התבוננות משותפת על שתיהן רצופת אתגרים שלא ניתנים לגישור), אלא בעיקר משום שהקשר ביניהן זהה לאתגר של מדעי החברה (ומאותגר בדיוק על קו התפר שבין טובת הפרט וטובת הכלל). הפרדת הדיון לשתי רמות אלה מאפשר לכלכלנים לנתק את הדיון בין טובת האדם החי בתוך המערכת הכלכלית, ובין טובת הכלל. טובת הכלל תגבר תמיד בעיני הכלכלנים העוסקים בעושר במקום ברווחה.
האמת על "מאקרו ומיקרו" - הקשר בין מאקרו ומיקרו זהה לקשר בין סטטיסטיקה ופרקטיקה. כך מתאפשר לנתניהו ושטייניץ להציג נתוני מאקרו כלכלה ולהראות שהקדנציה שלהם רצופת הצלחות, בעוד שנתוני ה-
OECD מראים שישראל היא בין המדינות המאותגרות ביותר במדדים המתייחסים למרכיבי הרווחה, עם שיעורי "מועסקים שאינם 'גומרים' את החודש" שנראים יותר כמו נתוניה של מקסיקו. מה שמחביאים נתוני "מאקרו" הם בעיקר את העובדה שהסטטיסטיקה משקרת, כי הפרקטיקה מוכיחה ששחיין אולימפי מסוגל לטבוע למוות בבריכה שהסטטיסטיקה מחשבת עבורה עומק ממוצע של 10 סנטימטר.
קפיטליזם מול סוציאליזם כל מילה שמסתיימת בסיומת "זם" נושאת בתוכה בעייתיות הנובעת מתיחום וסגירות שאין להם דבר על היחסיות המורכבת המתקיימת בטבע. זה הטבע האנושי שיודע לעבוד עם מסגרות ותבניות של קטגוריות, והולך לאיבוד במבנים חסרי צורה והגדרה. מכאן נובעות ההגדות הללו, לצרכי קיומו של שיח בלבד. לכן נביט אל מעבר למילה ונכוון את עצמנו למשמעותה.
קפיטליזם מכוון עצמו ל"קפיטל" (ומשמעו, בפשטות: "הון"). הקפיטליזם רואה במערכת השיקולים שלו רק את ההון. חומרים ומלאי הם הון, אמצעי יצור הם הון, וגם אנשים הם בסך-הכל הון! כאשר אדם עובד למען אדם אחר, העובד הוא "הון" של המעביד. מכאן נבנו מחלקות "כוח-אדם", שהפכו ברבות הימים ל"משאבי אנוש". האנשים הם בפשטות - הון! כאשר קפיטליסט משקיע באנשים המועסקים אצלו, הוא אינו עושה זאת מתוך עניין באנושיות שבהם, אלא מתוך המחשבה על מניעת בלאי (ממש כמו בלאי של מכונה). המכונה זקוקה לשמן, והאדם זקוק למעט השקעה לצורך תחזוקה. וממש כשם שמכונה עוברת למזבלה כאשר מכונה אחרת יכולה לתת תפוקה גבוהה יותר במחיר זול יותר - כך גם האדם. המזבלה האנושית היא לשכות התעסוקה והאבטלה, התורים של הבטחת הכנסה בביטוח הלאומי וכיוצא באלה.
הסוציאליזם מכוון עצמו ל"סוציאל" (ומשמעו, בפשטות: "חברתי"). הסוציאליזם שם את המרכיבים הערכיים והמוסריים בתוך המשוואה הקפיטליסטית, ועושה איזון בין הצורך הקפיטליסטי לייצר ערך כלכלי נוסף, ומחשיב באותה העת את המרכיב האנושי של רווחה.
ההבדל העיקרי בין שתי השיטות דומה להבדל שבין הדרך והמטרה. הקפיטליזם רואה אך ורק את המטרה, בעוד שהסוציאליזם רואה גם את המטרה וגם את הדרך. אם תרצו, ניתן להגדיר את ההבדל ממש כמו ההבדל בין רובוט (קפיטליזם), לעובד מיומן הרואה בעבודתו אמנות ומשקיע בה מחשבה ואיכות. הקפיטליזם מייצר כמות על-פי מדד של מחיר זול, והסוציאליזם מייצר כמות על-פי מדד של מחיר זול עם איכות של רווחה (רווחה לעובד, רווחה למעסיק, ורווחה לרוכש).
במילים אחרות: קפיטליזם מודד
רק רווח. סוציאליזם מודד
גם רווח
וגם רווחה.
רווחים כלואים ורווחים קלויים לאור האמור לעיל, ניתן להבין ביתר קלות מדוע ניהלו נתניהו ושטייניץ קרב מר על-מנת לשחרר את הרווחים הכלואים. עבור מי שפחות מתמצאים בסוגיית הרווחים הכלואים, על רגל אחת, מדובר ברווחים שנצברו בישראל על-ידי חברות ענק בינלאומיות, המעוניינות להוציא את הרווחים הללו לחו"ל מבלי לשלם עבורן מס בישראל.
להלן נסקור את הפרשה לאור שתי השיטות, קפיטליזם וסוציאליזם. הקפיטליזם הבוחן רק "הון", היה אמור לגלות כאן מכרה זהב של מיסוי, ולפיכך להטיל על הרווחים הללו מס. שהרי "הון" הוא "הון", והזדמנות קפיטליסטית להרוויח מתנועת "הון" עובדת באמצעות מיסוי. אם כך, מדוע בחרו נתניהו ושטייניץ לפטור את הרווחים הללו ממיסוי?
למרות הקשר הישיר לשתי האגדות שעמן פתחנו כאן (העושר מחלחל, ומיקרו מול מאקרו), הרציונל כאן חושף את קיומם של אינטרסים אישיים ושרלטנות גרידא. הרווחים הכלואים הללו הם בבחינת פרי-בוסר עבור העשירים. סוג של "לראותם בלבד". כמובן שאפשר למשוך את הרווחים הללו ולעשות בהם שימוש, אבל משיכה כזו תהיה כפופה לתשלום מס (מס חברות הוא
מס ששיעורו הוא חצי מן המס המוטל על שכר עבודה).
העשירים לא אוהבים מיסים באופן כללי, ולכן יש ענפים של יועצי מס, מועדונים סגורים של פרקליטים ופירמות רואי-חשבון העוסקות במקלטי-מס, וכיוצא באלה מיני תעשיות שתפקידן לחלץ את העשיר מפני תשלום חלקו לקיומה של החברה בה הוא חי. הישראלים נזעמים על החברה החרדית ושיטות הקצבאות לאברכים, רק משום שאינם מודעים להיקפים העצומים של הימלטות ממס של העשירונים העליונים.
מעשה הבחלה שסופו בבחילה החקלאים המוצלחים ביותר הם אלה שמצאו את השיטה לקטוף פרי בוסר ולהעביר אותו תהליך שנקרא "הבחלה". הבחלה מפגישה של שני סוגי פרי או ירק שיש להם איכויות משלימות, וגורמת להם להבשיל באמצעות תהליך "הבחלה".
נתניהו ושטייניץ עשו מעשה מיקרו-הבחלה לרווחים הכלואים, ויצרו מאקרו-בחילה, כאשר המירו את הרווחים הכלואים, עבור העשירונים הנמלטים ממס, באמצעות מעשה החקיקה. רווחים קלויים, "פיצוחים לשבת", לשנת בחירות הם מעשה הבחלה פוליטי שיצר בחילה כלכלית לכל אזרחי ישראל. 27 מיליארד שקלים ניתנו במתנה על-ידי רודפי שלטון לחבריהם רודפי ממון. זה ההבדל על רגל אחת בין קפיטליזם לסוציאליזם. מעשה הבחלה שסופו בבחילה.
