ראוי ד"ר יצחק נוי לחופן של מחמאות על התוכנית, שהקדיש ברשת ב' לקרב אל-עלמיין במלחמת עולם שנייה. כל תוכנית של ד"ר יצחק נוי מעשירה את המאזין. הפעם זכיתי כמאזין לערך המוסף של חזרה לרטט חוויות ילדותי במושבה פתח - תקווה, הנצמד יחד עם אימו, זכרונה לברכה, לכל פיסת מידע, שמגיעה מאל-עלמיין.
הייתי באותם ימים, ילד שלא הבין שלמעשה מה שקורה באל-עלמיין הוא כפסע בין חיים יפים ומאושרים במושבה קטנה ובין הסכנה של מימוש הפתרון הסופי. הכל עלול היה להיות אחרת בארץ ישראל, אם קרב אל-עלמיין היה מסתיים אחרת.
אבי, זכרונו לברכה, היה בין הראשונים, שהתגייסו לצבא הבריטי עם פרוץ המלחמה, מספר שנים לפני הגיוס בארץ ישראל לבריגדה היהודית.
אבי, אומנם לא לחם בחזית אל-עלמיין, הוא היה ביחידה עורפית במצרים, אך אנחנו בבית, שהתברכנו במכשיר יקר המציאות שנקרא רדיו, נצמדנו אליו ושוטטנו על פני המפות עם כל ידיעה מהחזית. שיעורי גיאוגרפיה מעשירים ביותר והיכרות מעמיקה עם נבכי האטלס נבעו מהצימאון שלי, צימאון של ילד לכל שביב מידע לכל מה שקורה לצבא הבריטי, כשאבי טוראי ראובן קלינסקי הוא אחד מחייליו הזוטרים.
היינו ילדים ששחקנו בחצר הגדולה ברחוב נורדאו 29. למעשה למדנו לקרוא תוך כדי הנחת דגלונים בארגז החול, שלא היה מבייש שום מטה צבאי.
בארגז החול הגדול תחת סככה של פח בגינת הירקות של שלמה בכר עיצבנו את יבשת צפון אפריקה. הנחנו דגלונים עצובים , דגלונים שהרכינו ראש, כאשר התבשרנו על נסיגת הארמיה השמינית של הצבא הבריטי בצפון אפריקה 160 ק"מ עד לתחנת הרכבת הישנה, הנקראת אל-עלמיין.
הדגלונים התחילו לחייך בחודש נובמבר 1942, כשעדיין לא קלטנו בדיוק את מלוא המשמעות של ניצחון הארמיה השמינית הבריטית בפיקודו של מונטוגמרי את הצבא הגרמני-איטלקי בפיקודו של רומל.
מה שכן קלטנו כילדים בחודשים שקדמו לנובמבר 1942, זו הייתה החרדה של המבוגרים מה עלול לקרות, אם רומל ינצח בקרב אל-עלמיין.
לא ידענו כילדים על תוכנית "מצדה על הכרמל", לפיה אם יצליחו הגרמנים לנצח את הארמיה השמינית, הרי ברכס הכרמל ילחם הישוב היהודי בארץ ישראל את מלחמת מצדה עד אחרון האנשים.
התוכנית של ד"ר יצחק נוי ברשת ב' החזירה אותי לימים רחוקים במושבה של ריח הדרים ומרחבי שדות, לימים של חרדה קיומית, שכילדים לא קלטנו את מלוא העוצמות האימתניות החבויות בה, וכמבוגרים היא חוזרת אלינו יותר מדי פעמים.
