הנה שומעים אנו, פה בגלות באמריקה, על הצער והיגון והדאגה אשר חשים בארץ הקודש. נתפלל לריבון העולמים, שומר ישראל, שמור שארית ישראל ואל יאבד ישראל ואל יידח ממנו נידח ויתחזקו אחינו בגופם ונפשם, ויום שישי יעבור בשלום ובלי פגע בארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, וכל רע יצא בדאגות והפחדים אשר כלל עם ישראל שרוי בהם בימים אלו.
"משמים השמעת דין ארץ יראה גם שקטה". יש זמנים ששומעים ויודעים שבעיה גדולה עומדת לבוא לעולם ואנשים דואגים ופוחדים מהבעיה המתרחשת לבא לעולם. "ארץ יראה" - בארץ האנשים יראים ופוחדים והפחד הזה הוא כפרת עוונות, וכל הרע והצער אשר נכתב יוצא בפחד הזה. "גם שקטה" - ומהפחד הזה הכל נשתק ועובר, וכל הצער עובר בפחד אשר פחדו ויראו כולם. אף לנו הפחד והדאגה אשר כולם שרויים בשעות אלו על כלל עם ישראל יהיו כפרה וה' ייתן הטוב וארצנו תיתן יבולה. הנה זה זמן להתחזק בקרבה להקב"ה בהכנעת הלב - "לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה". "הטיבה ברצונך" - ירחם על ארץ ישראל ועל יושבי ארץ ישראל.
להיזהר מן הצבועים הנה היום אחד מן התלמידים היקרים והאהובים שאל אותנו מה צריך להתחזק בימים אלו. חשבנו בדעתנו זה זמן להתחזק במידת האמת. הרבה אנשים, חשבנו בדעתנו שהם אנשי אמת, אך דוד המלך צועק ואומר: "כי כל אדם כוזב", וייזהר ביותר ממידת הצביעות, משום שהצביעות היא מהמידות הקשות והחמורות ביותר.
וזוכרים אנו מעשה אשר שמענו בקטנותנו וכל חיינו שמנו אותו מול עינינו, במלך גדול אשר נגנב מביתו אוצר גדול והמלך כעס כעס-גדול ושלח את כל חייליו לחפש את האוצר. באותה עיר גר אדם פשוט וצנוע, אשר אביו לפני מותו ציווה ואמר לו: בני, תדע שמי שתראה אותו מתחסד יותר מדי ומספר על נאמנותו ועל יושרו ועל אהבתו, תדע ששקר דובר. והנה בתוך כל החיפושים אשר חיפשו חיילי המלך אחר האוצר, הגיעה שמועה למלך שמי שגנב את האוצר הוא אותו אדם ישר וטוב לב, אשר קיבל את צוואתו מאביו להיזהר ולהישמר מן הצבועים אשר מראים כלפי חוץ את יושרם הגדול.
המלך הוציא במשפט מהיר את דינו לתלייה. כל העיר הוזמנו לכיכר העיר לשעה מסוימת להוציא את האדם החשוד בגניבה להריגה. המלך עמד במרכז הכיכר ליד חבל התלייה והחשוד בגניבה מובא לתלייה. רגע לפני שהוציאו אותו להריגה צעק: אתם מוציאים אותי להריגה, אני לא עשיתי כלום, השוטר שהאשים אותי הוא עשה הרע והוא גנב, ורק לנקות עצמו העליל העלילה עלי. מיד המלך שהיה הגון שלח לבדוק בביתו של השוטר ומצא שם את הגניבה.
באותה שעה שאל המלך את האדם ההוא: מדוע הצבעת רק על השוטר, הרי הוא ודאי לא היה נראה החשוד, מדוע לא על איש אחר הצבעת, איך ידעת שזה הוא? אמר האדם: זו צוואת אבי, האנשים שנראים ומראים עצמם צדיקים יותר מדי הם הגנבים, ובאותה שעה שהוצאתי להריגה ראיתי את השוטר הולך ומסתכל על הרצפה ונזהר לא לדרוך על נמלים. הבנתי שזו צדקנות לא אמיתית וטמון בה שקר גדול מאוד.
ולכן ייזהר האדם מן הצבועים ומן המצטדקים יותר מדי. כשעין אמיתית תבחן אותם באמת, בלי משוא פנים, תמצא בסוף את מעשיהם הרעים והגרועים, אשר רק להסתיר את חרפתם עשו את כל מעשיהם והביאו אסון על הכלל בשביל טובת הנאה פרטית וקטנה. אך "ועצת ה' היא תקום".
ה"צדיק" שעישר את המלח וכך אפשר לבאר על עשיו אשר היה מהצבועים הגדולים, כאשר פגש את יעקב אבינו ביקש ממנו "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה". וקשה, מדוע עשיו מבקש שהוא ישב, יפתח את פיו ויעקב ישפוך לו לתוך פיו את האוכל? אלא עשיו הצבוע ידע שההלכה אומרת: דבר שטיבולו במשקה והוא רטוב צריך נטילת ידיים, ולכן רצה להראות את עצמו צדיק, כפי שהיה שואל איך מעשרים את המלח וכך מראה לכולם שהוא מקפיד לא לגעת בידיו שיצטרך נטילה, ולכן ישפכו את האוכל לתוך פיו.
ולכן יעקב עונה ואומר לו: אם אתה כל כך מקפיד ונזהר, תמכור לי את הבכורה. מדוע? כי בכור יש לו דינים מרובים ובנקל יכול לחטוא, ולכן תמכור לי את הבכורה שלא תיכשל חס ושלום.
וזה סוף הצבועים שחרפתם וקלקלתם מתפרסמות.
