יצאנו למבצע "עמוד ענן" לתקיפה בעזה על-מנת להשיב את הביטחון לתושבי הדרום. מטרות המבצע הוגדרו לצבא על-ידי שר הביטחון והממשלה: חיזוק ההרתעה, פגיעה קשה במערך הרקטות, פגיעה כואבת בחמאס ובארגוני הטרור, וצמצום הפגיעה בעורף הישראלי. לכאורה, מטרות ראויות וצודקות, אולם למעשה, עבור הצבא, אלו מטרות ערטילאיות ולא ברורות. מטרות "מהבטן" לא "מהראש". כמה יש לחזק את ההרתעה? עד שלא יעזו לירות טילים בכלל? ומהי בכלל "הרתעה"? האם זהו "פחד" מאיתנו? לדעתי, המילה הרתעה מכילה שני מרכיבים: קודם כל "כבוד" והערכה, ובנוסף גם "פחד" וחשש. אולי המילה המתאימה יותר היא "יראה". כבר ראינו שכל עוד אנחנו שומרים מרחק קרוב אז הכבוד והשליטה נשמרים, אולם ברגע שאנחנו מתרחקים ומתעלמים ממה שקורה פנימה, התעוזה גוברת וכוחות החושך שבים ומרימים ראש. כמה יש לפגוע במערך הרקטות? 50%? 70%? ואם לא נשתלט על צינורות הזרמת התחמושת, האם לא יחדשו את המלאי? כמה לפגוע בחמאס ובארגוני הטרור? מה הטעם בכך אם מיד צומחים הצעירים במקום הראשים שנערפו? והצעירים קצרי-ראות וחדורי-שנאה עוד יותר מהמבוגרים שאנו מחסלים. צמצום הפגיעה בעורף הישראלי, עד כדי מה? תוך כדי הסבב הנוכחי או גם אחריו? מה אנחנו מוכנים לסבול, שכן ההנחה הגלומה במטרה זו היא שלא ניתן להפסיק את הפגיעה אלא רק לצמצמה? מטרות אלה הן רעות ומובטח לצבא שלא יספק את הסחורה. מכאן והלאה גם ממש לא ברור למפקדי הצבא אלו הישגים נדרשים ומה יהווה "עמידה במשימה". עתיד ואסטרטגיה רחבה מדינה חייבת אסטרטגיה רחבה. מה יהיה עתיד הרצועה? האם תמשיך להיות שטח הפקר ללא שלטון מרכזי אחראי? האם אנחנו השלמנו עם זה ואיננו רואים חזון אחר? לדעתי ישראל חייבת לכוון למדינה פלשתינית ריבונית שתשלוט בעזה וביו"ש. מדינה כזו תוכל להתקיים רק אם הממשל בה יקיים שלום עם ישראל. באין ממשל כזה, ישראל תיאלץ לקחת אחריות על השטחים האלה עד כדי כיבוש ושליטה מבצעית. אין לישראל עניין לשלוט באזרחים הפלשתינים והיא תעשה זאת רק בלית ברירה. ניתן אף למנוע את הכיבוש אם יתעשתו הפלשתינים ויחזירו את ממשל הרשות לעזה כולל פיקוח הדוק על הגבול. ישראל חייבת להראות לפלשתינים שיש אלטרנטיבה בדמות מדינה משלהם, עם גבולות פתוחים, חירות ועצמאות. אבל כל אלה בתנאי שאינם עוסקים בטרור ופגיעה בישראל. אם ייכשלו, צה"ל יחזור, בדומה למודל של "חומת מגן". מטרה ללא "פגיעה" ו"כאב" מטרת המבצע עבור הצבא צריכה אם כן להיות משהו כמו: "סילוק משטר חמאס והשגת שליטה מבצעית בעזה, על-מנת לאפשר החזרת הממשל לרשות פלשתינית שוחרת-שלום מוקדם ככל האפשר". המטרה ברורה ומדידה עבור הצבא. השגת המטרה תביא ביטחון לתושבי הדרום, הרתעה ולא פחות חשוב: החזרת הסיכוי להמשך ומיצוי התהליך מדיני. מטרה כזו גם ברורה ונוחה כלפי העולם והשכנים. אין בה "פגיעה" ואין "כאב" לפלשתינים, אלה אינם יעדים. אם ירצו השכנים, מצרים וטורקיה לסייע, הם מוזמנים לפעול להחלפת המשטר, פירוק הנשק וסילוק החמאס ללא קרב. מעגל שנאה בלתי פוסק שיטות הלחימה שמאפשרת הטכנולוגיה החדשה, של פגיעה והריגה מרחוק בלי לצאת מהחדר, של צילומים מרשימים, של מודיעין איכותי, המיגון האקטיבי החדיש - כל אלה יוצרים אשליה שבאמצעים אלה ניתן להשיג "כבוד" והרתעה, אולם אין המצב כך. האויב לומד להתגונן. אלו שמתרשלים אכן משלמים בחייהם, אבל כל בן 16 הופך ללוחם ומחליף את אביו ודודו, כך שהם לא באמת נגמרים ומעגל השנאה הולך וממשיך. אנחנו מצידנו חוששים לסכן את חיילי צה"ל ובכך אנחנו מראים לצד שכנגד שאכן הרתעה קיימת, אבל בדיוק בכיוון ההפוך. כדי לחולל שינוי אמיתי בעזה, לא תהיה לנו ברירה אלא להיכנס לשם שוב ולפגוש אותם פנים מול פנים. זה באמת מסוכן וגם יהיו נפגעים, אבל זה מה שנדרש במזרח התיכון בכלל ובארץ הקודש בפרט, אם רוצים לתת ביטחון לאזרחים. זהו גם הדבר היחיד שיכול לדחוק את כוחות החושך ולהחזיר סיכוי לתהליך של שלום.