מחאה לא פוליטית?

לפני חצי שנה השתתפתי במושב בכנס תקשורת בנושא התקשורת ונתניהו. אחד מחברי המושב היה העיתונאי (אז) מיקי רוזנטל. אמרתי שעוצמות השנאה הפתולוגיות בתקשורת כלפי נתניהו אינן אישיות בלבד אלא סמליות. יחס התקשורת לנתניהו נגזר מעמדותיהם הפוליטיות והתרבותיות של העיתונאים. נתניהו עומד בראש המחנה הפוליטי המנוגד לרוב העיתונאים, מחנה מתרחב המנשל אותם באיטיות ממוקדי הכוח וההשפעה שהורגלו בהם. שוו בנפשכם את השנים האחרונות ללא "ישראל היום" - שליטה בלעדית של ידיעות אחרונות, ערוץ 2 ועוד בתודעה הציבורית, תוך השתקת רוב הציבור - זאת הסכנה האמיתית לדמוקרטיה, ולא הסיסמאות העבשות הנשמעות בשמאל, כאילו שחסרות לו במות. רוזנטל היה שם והתנגד לדבריי (כמובן). הוא טען שאין פוליטיזציה בתקשורת ושאנחנו פרנואידים. לפני כחודש סיים רוזנטל להגיש את תוכנית "המקור" בערוץ 10, והצטרף במקצוענות למפלגת העבודה. ביום ראשון השבוע הוא השתתף בחוג בית של מפלגת העבודה בבית דניאל בתל אביב. בבית אפשר לדבר בחופשיות. למזלנו, נציג כתב העת האינטרנטי "מידה", אלדד שטרית, חשף את הדברים. רשות הדיבור ל"אני מאמין" של רוזנטל: "מעולם לא הייתי אובייקטיבי, גם לא כעיתונאי. חילקתי את העולם לרעים ולטובים - האחים עופר, ליברמן וביבי הם הרעים". הדיכוטומיה הזאת מתאימה לרוזנטל, אבל אינה נעצרת אצלו; היא משקפת דעה של חלק ניכר בתקשורת המטמיע דעותיו בעבודתו העיתונאית. אז מי צדק בוויכוח?

וקטנה לסיום, כותרת ידיעות אחרונות בשלישי השבוע: "מחיר פעולה בעזה - טילים על גוש דן". למטה טור פרשנות צפוי של איתן הבר: "אין פתרון צבאי". עוד בטרם יצאנו לקרב - הובסנו. הנחת היסוד של הכותרת: בסכסוך בינינו לשכנינו הם צודקים מאיתנו. כך זוהמה התודעה הציבורית שלנו במשך שנות דור. המהפכה התקשורתית שאנו בתחילתה היא קרב על התודעה הלאומית. לכן החרון והזעם משמאל על השינויים בתקשורת. צריך להיות ברור לכל ישראלי: לא ייתכן ירי על ישראלים, בוודאי לא ירי שגרתי. זאת תמצית הערבות ההדדית בינינו. זאת משמעותה של שיבת ציון: חזרנו הביתה.