באזורנו – חולשה מתורגמת לפחד שמזמינה הפגנת כוח, נוכחות ורקטות. מסקנה – דו-שיח, מעמדה של כוח והרתעה. חזרה לחיסולים ממוקדים. רמטכ"ל החמאס, סמן ראשון - אחראי לחטיפת
גלעד שליט.
מזה 12 שנה שהקסאמים/גראדים, באלפיהם מטילים מורא על יישובי עוטף עזה. מזה 12 שנה אנו שומעים אותו ניגון שבלוני מעצבן: זה חמור, לא נשתוק, "נגיב בזמן ובמקום המתאים", היד שהכתה לא תנוקה, נגיע לכולם וכו', וכו'... לפעמים זה עובד יפה עובדה.
לא פעם, העלינו טענות שארה"ב והקהילה האירופית לא מבינים את הנעשה באזורנו, לא מכירים את המנטליות הערבית ולכן ההצעות שלהם להסדר, לפשרות, להסכמי שלום לא צלחו עד היום. מתברר, לצערנו הרב, שגם ממשלות ישראל, לוקות באותו סינדרום של אי הבנת הנקרא של שכנינו, אויבנו ומי שעלולים להיות פרטנר שלנו.
הנסיגה מעזה/גוש קטיף פורשה ע"י רבים וטובים כאקט אסטרטגי שיביא יותר שקט יותר ביטחון לאזור. היו גם כאלה שטענו את ההיפך, ביניהם
בנימין נתניהו, שהיה באופוזיציה כראש הליכוד בתקופת שלטונו של אריק שרון, שהזהיר בפני התהוות "חמאס-לנד" בעזה, אך מטעמים פוליטיים, הישרדותיים הצביע לבסוף בעד נסיגה.
יתירה מכך, ולמרבה הפלא היו גם מנהיגי שמאל כמו יוסי בילין, יו"ר מרצ, שטען שאין לסגת מעזה בלי הסכם חתום, למרות כל הקשיים של הישיבה בגוש קטיף. הבעיה הייתה בתיזה שלו ותומכיו שלא ניתן היה להגיע להסכם שיניח את דעת ממשלת ישראל מבחינה מדינית וביטחונית ולכן נאלץ אריק שרון לבצע נסיגה חד-צדדית בלא הסכם.
מי צדק - אלה שהיו בעד השארות או נסיגה? הדעות בנושא זה חלוקות עד עצם היום הזה. לדעתי האישית, כאחד שהיה ברצועת עזה בשירות פעיל, תקופה של 10 שנים, כיועץ משפטי של האזור ומכיר את השטח, האווירה, הנטיות והאירועים - אני בעד ההינתקות.
להינתקות היו יתרונות היתרונות של ההינתקות: מבחינת המשפט הבינלאומי, נוכחותנו בעזה מטילה עלינו את החובה להיות "נאמני השטח", לאמור: אחראים על האוכלוסיה מבחינה כלכלית, ביטחונית, בריאותית ומשפטית. פירוש מעשי מבחינת העולם הוא, שישראל אחראית לכל הנעשה ברצועת עזה, כ"מחזיק בפועל בשטח", לטוב ולרע.
היישובים היהודיים בגוש קטיף: התיישבות באזור הייתה באישור ובהסכמת הממשלות, כמטרה אסטרטגית ביטחונית, כדי ליצור חיץ ביטחוני בין סיני, הרצועה וישראל. במשך הזמן החיץ הביטחוני איבד את חשיבותו והיישוב היהודי סבל מהתנכלות תמידית, אירועים ותקיפות שגבו חיי אדם, חיי ילדים ורכוש. כדי לשמור על ביטחון הישובים שמנו כ-5000 נפש, נאלצנו לשגר לאזור כ-20,000 חיילים בסבבים שגם הם סבלו מפיגועים והתקפות פתע.
יחד עם זאת, הנסיגה לא הייתה בשל כשל ביטחוני או אי יכולת להגן על הישובים, אלא על-רקע רחב ועמוק יותר של מדיניות כוללת גם ביטחונית וגם פוליטית/מדינית.
היתרונות של הנסיגה לגבול הבינלאומי: מבחינת המשפט הבינלאומי, האחריות על האזור לא חלה יותר על ממשלת ישראל וצה"ל. המצב החדש הזה נתן יד חופשית לצה"ל, להגיב בחומרה על כל התלקחות, אירוע, פיגוע או שליחת רקטות.
מבצע "
עופרת יצוקה" הוא ההוכחה הברורה לכך, שהקהילייה הבינלאומית, נתנה לישראל אור ירוק, להגן על עצמה עד כדי כיבוש השטח ופגיעה קשה בתשתיות ובחמאס שעלה שם לשלטון מקומי. הטעות של מבצע "עופרת יצוקה", הכשל הפוליטי של המבצע, נבע מהחלטה שגויה להפסיק את המבצע לפני שהמטרה העיקרית הושגה. הייתה הזדמנות צבאית למגר את החמאס, לכבוש את עזה, לתפוס את המנהיגות החדשה ולהחזיר את עזה לאבו-מאזן, כדי ליצור רצף ממשלתי שבין יהודה ושומרון ועזה, תחת הנהגה פוליטית אחת. אי העשייה הזאת הביאה ליצירת שתי ישויות פלשתיניות, עם מטרה אחת אבל אמצעים שונים. חמאס עזה - דוגל בלחימה ובאי הכרה בישראל. אבו-מאזן מצטייר מנגד כגמיש יותר, נגיש וכפרטנר כאילו, אבל בפועל לא רציני. אבל טוב יותר מחמאס עזה.
הפתרון כרגע הוא צבאי האם יש פתרון מול חמאס עזה? בנקודת הזמן הנוכחית, הפתרון הוא צבאי בלבד, לאמור, מכה צבאית, כואבת ומשכנעת, שתביא את הנייה ומרעיו למסקנה שיש גבול לסבלנות וסובלנות ובעל הבית עלול "להשתגע" כל רגע.
בעולמנו במזרח התיכן הסוער, אמירות, הצהרות, גמגום, התפרקות, מתורגמים מיידית לחולשה, פחד, אי יכולת לעמוד בלחץ. חמאס יודע שחיי אדם בישראל, זאת נקודה רגישה, חלשה, כואבת ולכן הם לוחצים על נקודה זאת. למה הדבר דומה? לכרישים המריחים טיפות דם ומסתערים באמוק, או חבורת זאבים התוקפים מי שחלש ופצוע ואפילו הוא זאב כמותם.
תגובה הולמת, מיידית וכואבת היא פתרון ביניים, רצוי. אסור לחכות ל-100 רקטות כדי להגיב. אסור לחכות לפצועים/הרוגים כדי להגיב. אסור לחכות ולהסתפק בתגובה אנמית, מקומית כי לא היו נפגעים בנפש אלא רק רכוש. אסור לחכות לניסים, כי לכך יש גבול. תגובה הולמת, פירושה פגיעה קשה בתשתיות, במחנות האימונים, במחסני נשק, מחסני טילים, במשרדי הממשלה, בבתים של מנהיגי חמאס וגרורותיהם, כאזהרה למה שעלול לקרות כהחמרה בתגובה.
חזרה לחיסולים הממוקדים: חיסולו של רמטכ"ל החמאס, אחמד ג'עברי, שהיה אחראי בין היתר לחטיפתו ושביו של גלעד שליט, הוא סימן מובהק, שרף התגובה מתחיל לעלות כלפי מעלה במעלה השלטון והאחראיים לפיגועים.
חיסול ממוקד - עומד בקריטריונים של המשפט הבינלאומי. במאמר נפרד באתר זה, לפני כמה שנים, כתבתי וניתחתי את התופעה של "חיסולים ממוקדים", מההיבט המשפטי הפנימי והבינלאומי, כשהמסקנה היא שמדובר בנגזרת של הזכות להגנה עצמית, השמורה למדינה ריבונית, להגן על ביטחונה ואזרחיה.
מסקנות: 1. לא ינום ולא ישן שומר ישראל, כי על חומותיך ירושלים הצבתי שומרים, כל היום וכל הלילה.
2. לדבר עם החמאס: זה יהיה אפשרי רק אחרי שיכירו במדינת ישראל, יפסיקו להצהיר על השמדת ישראל, יפסיקו להסית ולהשמיץ, יפסיקו את האהבה העיוורת עם
אחמדינג'אד, יפסיקו לפגוע ביישובי ובערי ישראל ויבינו בדרך הקשה, שלנצח לא יוכלו, אבל להפסיד בנפש, ברכוש ובכלכלה כל פעם מחדש.
3. בינתיים, ההצעה לא ישימה ולא אקטואלית אלא אם יגידו די - כדאי.
4. פתרון ביניים : כל הסכם ודו-שיח עם פרטנר שלנו - רק מעמדה של כוח, עוצמה והרתעה.
5. לדבר עם אבו-מאזן - כן! בתנאי שיבין שההצעות שהוצעו בתקופת ערפאת ע"י
אהוד ברק וההצעות שהוצעו בתקופת
אהוד אולמרט, לא יחזרו יותר. ישראל - לא תוותר על ההתיישבות ביו"ש, על בקעת הירדן, על פירוז האזור ועל ביטחון ישראל. ירצה בתנאים אלה - ידברו, לא ירצה - ימשך המצב גם בעתיד, והזמן לא יפעל לטובתם, בניגוד לכל מנבאי השחורות.
