איזה כיף שעוד מעט שבת. לא רק מכל הסיבות הרגילות, אלא משום שאקבל 25 שעות מנוחה מהפטפטת הבלתי-נגמרת של הערוץ הראשון, ערוץ 2 וערוץ 10. כי מה שקורה בשלושת הערוצים מאז החל מבצע "עמוד ענן" הוא דוגמה מובהקת למקרה בו חשש-מוכוון-רייטינג גורם לאובדן כל שריד של שיקול דעת.
גם אם יש שיגורים נון-סטופ, אין טעם לשידורים נון-סטופ. הרי את הנפילות בשטחנו אסור להראות (וטוב שכך), ואת המתרחש בעזה אפשר לצלם רק ממרחק וממילא לא רואים הרבה יותר מאשר עשן פה ואש שם. אז מה עושים שלושת הערוצים? מדברים ומדברים ומדברים ומדברים. בין אם יש מה לומר ובין אם אין מה לומר - וברוב הזמן אין מה לומר.
כמה פעמים אפשר לחזור על הוראות ההתגוננות ועל העצות להורים? כמה אפשר לשמוע שרים המסבירים את חשיבות המבצע תוך פזילה לקלפיות? כמה מומחים, עם או בלי מרכאות, אפשר לראות מבלי שהראש יתפוצץ? כמה תחזיות סותרות אפשר לנפק עד שמאבדים לגמרי את הצפון?
וזה רק מה שקורה באולפנים. בשטח פרוסים כתבים צעירים יותר ומבוגרים יותר, שפורצים לשידור ומספרים על אזעקה בקריית מלאכי ועל נפילה בשדרות (או להפך). מדי פעם, בשביל הגיוון, מראיינים פוליטיקאי מקומי או תושבת המספרת על חוויותיה. זה היה מעניין בפעם הראשונה, מרגש בפעם השנייה והפך לחסר כל משמעות בפעם השלישית.
נכון, אלו אינם ימים רגילים. אבל לא צריך להשתגע. תנו מהדורת חדשות קצרה פעם בשעה, תשמרו על האפשרות לקטוע את השידורים הרגילים במידת הצורך, תנו עוד מהדורת חדשות מרכזית בצהריים - וזהו. בשאר הזמן, תאפשרו לכולנו - ובמיוחד למי שנמצא בקו האש - לנקות קצת את הראש. תנו תוכניות קלילות, בידור, קומדיות, משהו שיעזור לשכוח קצת את המציאות. תנו תוכניות ילדים שיאפשרו להורים קצת מנוחה מהמתח ומההשגחה. והכי חשוב: שדרו רוגע ונורמליות. זה יהיה שירות הרבה יותר גדול לכולנו מאשר הטרחנות הבלתי-מסתיימת שלכם.
אני מרשה לעצמי לשער, שבשלושת הערוצים לא יושבים מטומטמים ושגם הם מבינים את כל מה שאמרתי. אז למה איש אינו מעז להגיד "עד כאן" לשידורים המיוחדים ולאולפנים הפתוחים? כי איש אינו מעז להסתכן בכך שהצופים יעברו לערוץ אחר, וכי איש אינו רוצה להיות הראשון שיפעל מחוץ לקופסה המוכרת היטב. אלא שבאיצטלה של ממלכתיות, מה שאנו מקבלים הוא טלוויזיה ברמה הירודה ביותר האפשרית, טלוויזיה שהיא לא הרבה יותר מאשר רדיו מצולם. איזה כיף שעוד מעט שבת.
