הכרזתו של דוח לוי בדבר זכותה החוקית של ישראל להקים ישובים ביהודה ושומרון מהווה היפרדות חשובה מדפוס ההתנהלות הנמשך זה עשרות שנים, שהותיר בידי אויביה של ישראל בלבד את זירת ההגדרה של מעמד אזורים אלה.
לא רק שלאויבי ישראל ניתן חופש פעולה לעצב את הדיון בטענת הזכות ליהודה ושומרון. השיח במידה רבה מנוהל גם על-ידי ישראלים. אלה - אנשי אקדמיה, סופרים ואחרים מהאליטה התרבותית, עיתונאים, פרשנים ופוליטיקאים מגוון מאוד מסוים - המאמצים את נימוקיהם של אויבי ישראל ומאשרים את הקביעה כי יהודה ושומרון הם פלשתינים וכי הדרך לשלום כרוכה בהכרח בנסיגתה של ישראל לגבולות שביתת הנשק שקדמו למלחמת ששת הימים.
המונופול שקיבלה נוסחה זו במעמדות המלהגים של ישראל, תרם רבות לחיזוק ההטייה האנטי-ישראלית ברחבי העולם ("ישראלים בעצמם אומרים כך, לפיכך השקפותינו האנטי-ישראליות הן ודאי תקפות") ולאמביוולנטיות, לבלבול ואפילו לעויינות אצל רבים מיהודי התפוצות ביחס למדיניותה של ישראל. לעמדת המלהגים הייתה השפעה עצומה בתוך ישראל וזו הובילה לאסון אוסלו בשנותיו הראשונות. ישראלים, בכמיהתם לשלום, רצו להאמין לטענות המהלגים כי סירובה של ישראל לעשות ויתורים היה המכשול העיקרי לשלום, וכי הוויתורים ה"דרושים", ובעיקר נסיגה מיו"ש, יביאו קץ לסכסוך.
ברור כי גישה זו מתעלמת מן המציאות. מדובר לא רק בהתעלמות מעובדות כמו שלילת הלגיטימיות של טענות ישראל לזכויות ביו"ש, אלא מכך שבמשך כל אותה תקופה המשיכו
יאסר ערפאת ואנשיו לומר לתומכיהם כי מטרתם היא השמדת ישראל ולא פסקו לטפח את הטרור על-מנת להביא להשגת המטרה. משמעותה של גישה זו הייתה כי מחצית האוכלוסיה של מדינת ישראל עצמה את עיניה מלראות שאז, כמו היום, התקשורת הפלשתינית והערבית, המסגדים ובתי הספר מעבירים מסר שיש להשמיד לא רק את ישראל, אלא את העם היהודי כולו.
רטוריקה מגוחכת אפילו לעלייה הדרמטית בטרור שאפיינה את השנים הראשונות של תהליך אוסלו הייתה השפעה מוגבלת על התמיכה הציבורית בהסכמים ועל קידומם על-ידי המעמדות המלהגים. רק ב-2000, כשערפאת דחה את הפשרה הכוללת שהוצעה לו בקמפ-דיוויד ולא הציע שום הצעה חלופית, אלא במקום זאת הוא פתח במלחמת טרור, שגבתה את חייהם של אלף ישראלים נוספים וגרמה לפציעתם של עוד אלפים - נטשו ישראלים רבים את אשליותיהם בעניין אוסלו. רבים נוספים ויתרו על משאלות ליבם רק אחר כך, משנוכחו לדעת כי גם נסיגתה המלאה של ישראל מרצועת עזה ב-2005 רק הביאה ליתר טרור, רובו בירי של אלפי טילים לעבר ישובים ישראלים.
אך ודאי לא כל הישראלים הפנו עורף לאשליות אוסלו שבהן שגו. כמו אז, כן עתה, אלה מבין אנשי האקדמיה, האליטה התרבותית והאליטה התקשורתית - הכותבים את ה"חדשות", את טורי הדעה והמאמרים על מדיניות לאומית, את התסריטים והרומנים הפוליטיים - נצמדים לאמונותיהם האשלייתיות של תקופת אוסלו. הם ממשיכים להפיץ את הטיעון - תוך היתקלות בהתנגדות מעטה מאוד מצד רבים שאינם מסכימים עמו - כי יהודה ושומרון הם טריטוריה פלשתינית, כי ההתנחלויות הן הפרה של החוק הבינלאומי, וכי הטענות בדבר הצורך בגבולות בני הגנה הן רק תירוץ של ישראל לגנוב את הארץ מבעליה החוקיים.
רמת הגיחוך שאליה מגיעים ישראלים בעלי דעות נחשבות בהפיכתם את האמת על פיה ביחס למעמדם של יו"ש ושל ההתנחלויות במשפט הבינלאומי - הכל בשירות הפנטזיות האשלייתיות שוויתורים ישראלים "ראויים" יביאו שלום - מומחש בנימוקים שמספקים שני מאורות התרבות הישראלים:
עמוס עוז ודויד גרוסמן. נכון, כמובן, כי במרבית התקופה מאז מלחמת ששת הימים חיו הפלשתינים ביו"ש במבוי סתום פוליטי, ללא התקדמות לעבר הסדר; וגם נכון כי למרות שכיום קרוב ל-96 אחוז מהם מצויים בשליטת הרשות הפלשתינית, לא קמה מדינה פלשתינית. יתר על כן, הקמתה של מדינה כזו אינה נראית באופק, היות שלמנהיגות הפלשתינית אין עניין במו"מ שידרוש מהם להכיר בזכותה של ישראל להתקיים ולהכריז על קץ לסכסוך. אבל בעוד שברור כי קיים עם פלשתיני שאת ישותו הפוליטית יש לקבוע, שטחי הארץ עצמם, מעבר לחלקים שעליהם כבר ויתרה שישראל באוסלו ולא גילתה שום עניין לתבוע אותם חזרה, נותרו - במונחים של משפט פלילי - שטחים במחלוקת. ואף על-פי כן, עוז וגרוסמן, בהיותם שקועים בגירסה מופרכת, הנושאת אופי של פרודיה פוליטית המייחסת תכונות אנושיות לעצמים דוממים, מכריזים על האדמות של יהודה ושומרון כשלעצמן כערביות, ועל הנוכחות היהודית בם כהפרה של עצם טבעם ומהותם של השטחים הללו.
מבחינת עוז, נימוק זה מגיע לשיא לבלובו - כמו למשל בספרו "פה ושם בארץ ישראל" - שבו הוא מתאר בתים וישובים פלשתינים ביהודה ושומרון כמשתלבים בנוף, אפילו כחלק אורגני של הנוף, בעוד שבתים ישראלים ויישובים באזורים אלו אינם שייכים ומצלקים את השטח. גרוסמן, ב"הזמן הצהוב", מחקה את הרטוריקה המגוחכת של עוז, ממשיך באותו קו ומתעקש כי נוכחות ישראלית ביו"ש היא פגיעה באדמה; כך למשל הוא טוען כי הארכיטקטורה של היישובים (היהודיים) זרה לנוף, יהירה ומתנשאת.
סילופי ה"שלום" זהו הנזיד שממנו ניזון העולם במשך עשרות שנים - הן על-ידי ישראלים והן על-ידי אויבי המדינה.
דוגמה לעידוד ולשבח לאויבי ישראל ביחס ליו"ש, ובכך הפיכת המציאות על ראשה, נתן לאחרונה (28.8.2012) אורן יפתחאל במאמר דעה שבו הזדהה כפרופ' לגיאוגרפיה פוליטית באוניברסיטת בן-גוריון. המאמר גם מדגים, בהציגו שקרים בוטים כאמיתות ובדברי התעמולה שלו, את שפל המדרגה שאליה הגיעו שוליים נרחבים של האקדמיה הישראלית.
המאמר, הנושא את הכותרת "קולוניאליזם ישראלי - לקרוא לילד בשמו", תוקף את דוח לוי, בטענתו המגוחכת כי הדוח מבסס את טענתו לזכויות היהודים ביהודה ושומרון על הכרזת בלפור. יפתח אפילו לא מזכיר את כתב המנדט ואת סעיף 80 לאמנת האו"ם. באותו זלזול בדיוק העובדתי וביושרה האינטלקטואלית, הוא גם טוען כי "ישראל 'רשמה'... מאות אלפי דונם של קרקע פלשתינית פרטית על שם המדינה" לשם הקמת התנחליות. בדיה זו, שהתנחלויות נבנות על אדמה פרטית ולא על קרקעות ציבור, כפי שאומנם הקפידו לעשות כל ממשלות ישראל, היא הד לפזמון החוזר שמזמרת תנועת "
שלום עכשיו".
במיוחד בעשור האחרון, כשלא הצליחה למצוא תמיכה ציבורית נרחבת לטענותיה כי פירוק ישובים ונסיגה לגבולות 67' יביאו את השלום, טוענת תנועת "שלום עכשיו" ביתר נחרצות כי יש לפרק את ההתנחלויות היות שהן הוקמו על אדמה השייכת לפלשתינים. אך כל פעם שמועלה הנושא של בירור הבעלות, נאלצת התנועה לחזור בה מטענותיה.
לדוגמה, התנועה טענה בשלב מסוים כי 85 אחוז מן העיר מעלה אדומים ממוקמים על אדמה פלשתינית פרטית. כשהוצג התיעוד הרלוונטי, תיקנה "שלום עכשיו" את טענתה לכך שבעצם מדובר בחצי אחוז, ובכך הודתה בכך שהגזימה ב-17 אלף אחוזים. אפילו הטענה בדבר חצי אחוז מוטלת בספק גדול.
בהזדמנות אחרת טענה "שלום עכשיו" כי יותר מ-70 אחוז מן הישוב רבבה נבנו על קרקע פרטית בבעלות ערבית. כשנסתרה טענה זו, חזרה בה התנועה וטענה כי מדובר ב-22 אחוז. הישוב תבע את "שלום עכשיו" בעומדו על כך שרבבה נבנתה כולה על אדמות מדינה. בית המשפט פסק לטובת היישוב, בחייבו את "שלום עכשיו" ואת שני מחברי הדוח על רבבה בתשלום 20 אלף ש"ח קנס ובפרסום התנצלות בעיתונים ישראלים מרכזיים.
יפתחאל טען במאמרו סילוף נוסף, בקובעו כי "הפלשתינים... זכאים לפי החוק הבינלאומי לריבונות בגדה...". אך למעשה, המשפט הבינלאומי לא קובע שום קביעה מסוג זה. על-פי הסכמים בינלאומיים רלוונטיים, שני הצדדים, הפלשתיני והישראלי, זכאים להציג את תביעותיהם על השטחים שבמחלוקת, שאותה יש לפתור במשא-ומתן בין הצדדים.
כל עוד ההצהרות בדבר מעמדן החוקי של יהודה ושומרון נאמרות כמעט אך ורק על-ידי אויבי ישראל ועל-ידי אותם ישראלים ויהודים בחו"ל התומכים בהם, טענותיה הלגיטימיות של ישראל לעולם לא תזכינה באחיזה בבית המשפט של דעת הקהל. דוח לוי הוא צעד חשוב בהרחבת השיח הצבורי, בהוסיפו גירסה מנוגדת, נחרצת, מבוססת היטב ומושתקת זמן רב מדי - בדבר זכויות היהודים. הפצת ממצאיו של הדוח והדגשת מסקנותיו יכולים לסייע להניע גורמים שהם מוטים פחות נגד ישראל לשקול מחדש את עמדותיהם האנטי-ישראליות ויכולים לספק נימוקים לגורמים הנוטים דווקא לתמוך במדינה היהודית, אך הוצפו בשקרים, עיוותים והטעיות מצד משמיציה.
אי-עשיית כל מאמץ אפשרי על-מנת להחדיר את מסקנות דוח לוי לשיח הציבורי, היא בבחינת כניעה לאויביה של ישראל ולאויביו של החוק הבינלאומי כפי שהוא באמת.
