זכותה של ישראל להגן על עצמה אינה מובנת מאליה לאסוננו, גם בישראל וגם בחו"ל, ולכן אנחנו צוהלים משמחה כאשר נשיא ארה"ב
ברק אובמה מצהיר את ההצהרה המיוחלת.
אולם הזכות האלמנטרית הזאת כמו הזכות לנשום, היא בערבון מוגבל ועל תנאי! צה"ל רשאי להמשיך לפעול בעזה בצורה כירורגית, אך חלילה לו מלהיכנס קרקעית לתוך הרצועה. לדעת אוהדי ישראל הספורים, מיליון תושבי ישראל יכולים להמשיך לחיות תחת איומי רקטות בטווח של שניות של ריצה מבוהלת למקלטים ו"אזורים מוגנים". התלמידים יכולים להמשיך להיות בטלים מלימודים והוריהם מעבודה.
חייהם המשותקים והמבועתים של מאות אלפי ישראלים אינה מזיזה לתושבי ניו-יורק, לונדון, פריס ומוסקבה. העיקר שצה"ל לא יעז לפגוע בחפים מפשע בעזה. ואם מפקדי החמאס מסתתרים בבית החולים שיפעה, או בתוך בתי ספר, ומשם הם מפקדים על צוותי משלחי הטילים, חלילה לו לחיל האוויר להרוס את מפקדות הטרור האלה. ולכן השמחה, שבעלי המוסר הכפול מתירים לנו להגן על עצמנו, אינה אלא שמחת עניים נלעגת של אומה שזיכרונה ההיסטורי הוא של גלות, פוגרומים ושואה.
