בעוד מבצע "עמוד ענן" מתנהל, כבר ניתן להבחין כיצד ישראל עלולה לחזור על עצמה: הצלחה צבאית חלקית וכישלון מדיני. ההצלחה הצבאית צפויה להיות חלקית, כי בין מטרות המבצע לא הוגדרה המטרה הנכונה: כניעה ללא תנאי של האויב. כדאי ללמוד מהיעד שקבע צ'רצ'יל לצבאו מול גרמניה הנאצית.
מאז ומתמיד סירבה ישראל להגדיר לצבאה להשיג ניצחון מלא באמת, והסתתרה מאחורי יעדים מעורפלים שגם אם הושגו - מהר מאד התמוססו. הססנות זו נבעה מליקוי ישראלי (יהודי? גלותי?) שורשי, ו/או מלחץ חיצוני שתמיד מנע מישראל את השגת הניצחון ואת מימוש פירותיו, ו/או מוויתור ישראלי מראש על ניצחון אפילו לפני שהופעל לחץ חיצוני, ו/או מלחץ פנימי של פרשנים שכבר מנצלים את אמצעי התקשורת כדי לקדם את דעותיהם הפוליטיות האישיות.
כשהאויב איננו מוגדר כאויב במסגרת תפישה זו נמנעת ישראל מהגדרת האויב כאויב. לעתים כי האויב קרוי "הטרור", בשעה שטרור איננו האויב אלא רק אחד מתוך מגוון האמצעים שבידיו להשגת מטרותיו, חיסול ישראל; לעתים כי האויב קרוי "פרטנר"; לעתים כי הוא חלש ואיננו שולט בארגוני הטרור האחרים הפועלים בשטח המצוי באחריותו. כשהאויב איננו מוגדר כאויב, התוצאה היא שישראל ממשיכה לספק לו את כל צרכיו אפילו בשעת לחימה: דלק, חשמל, מלט, כספים, ועוד. אין אח ורע בהיסטוריה למדינה המזינה את אויביה בשעה שאלה מפעילים נגדה טרור צבאי או מדיני.
מעבר לליקוי הבסיסי הנ"ל, ישראל שוגה כבר עשרים שנה באבחנה מדינית חסרת היגיון בין שני סוגי מחבלים, "טובים" ו"רעים". האבחנה נולדה באוסלו, כאשר רב-המרצחים ערפאת הועלה לדרגת "פרטנר", במסגרת מה שכונה בשם היומרני והשקרי "תהליך השלום". למרות שהיה מדובר במו"מ מול הארגון לשחרור פלשתין (כולה!, מ-1964 ועד עצם היום הזה), השמאל הקיצוני דחף לכך בטענה שצריך "לדבר עם בעל הבית".
טענה זו הייתה תמוהה ונשארה כזו גם היום, בין אם מדובר בטרוריסטים "הטובים" של מכחיש השואה אבו-מאזן, או בטרוריסטים "הרעים" של איסמעיל הנייה, שותפו ליעד הסופי. אם אש"ף - או הרשות הפלשתינית בגלגולו המכובס - הוא הגורם החזק ו"בעל הבית", מדוע התגייסה ומתגייסת ישראל לחימושו ולחיזוקו ע"י שחרור רוצחים לצבאו וגיוס כספים למנגנוניו? מדוע על ישראל לחזק טרוריסטים "טובים" מול "רעים", כאשר יעדיהם זהים? ואם אין הוא הגורם החזק ו"בעל הבית", כל הסכם איתו ממילא אינו שווה את הנייר שעליו נחתם.
היעד צריך להיות הכנעת החמאס התפישה המדינית הכושלת מתבטאת ביחסה של ישראל לארגונים השונים: אם מלחמה עיקשת בטרור תורמת ל"תהליך השלום", יש להמשיך וללחום גם בארגון הטרור לשחרור פלשתין כולה מידי "הכובשים" היהודים (זו משמעות השם התמים אש"ף). וכן, אם הידברות עם האויב חיונית להשגת שלום, לא ברור מדוע יש לעשות כל מאמץ וכל מחווה ("צעדים בוני אמון") כלפי אש"ף, אך לא כלפי החמאס.
מה שאסור לישראל לעשות בכל מקרה הוא לסכן את חיילי צה"ל כדי להפיל את החמאס ולהעביר את השלטון ברצועת עזה לאבו-מאזן. שימוש בחיילי צה"ל כמגש הכסף להקמת מדינה בארץ ישראל המערבית למבקשי נפשנו הוא מעשה בלתי מוסרי ויש לפסול אותו על הסף. לא לכך נועדו חיילי צה"ל.
בשלב זה, ועד שתיכון המדינה הפלשתינית האמיתית בעבר הירדן המזרחי, היעד צריך להיות הכנעתו של החמאס - אך לא הפלתו - ואז הגעה איתו להסדרים סבירים של יחסי שכנות.
