1. לא לעצור אסור להפסיק כעת את "עמוד ענן". המבצע חייב להימשך כל עוד לחמאס וליתר ארגוני הטרור יש יכולת לירות עשרות טילים ביום, משום שהפסקתו לפני כן תהווה ניצחון ברור שלהם. אין שום סיבה נראית לעין לעצור את המבצע בטרם עת: אין לחץ בינלאומי, ברוך השם אין פגיעות בלתי נסבלות בצד שלנו, יש עמידה איתנה ביותר של העורף, ופרט לכמה פוליטיקאים ועיתונאים - איש אינו חושב שהמבצע מיצה את עצמו.
הדבר הכי חשוב בסוף השבוע האחרון הוא מה שלא קרה: אין לחץ על ישראל להפסיק את "עמוד ענן". אם כבר, אז יש גיבוי בינלאומי - בשתיקה מצד רוב המדינות החשובות, ובמפורש מצידה של ארה"ב. קראתי את התדרוך לעיתונות (יום ו', 16.11.12) של דוברת משרד החוץ, ויקטוריה נולאנד, ואפשר לראות בבירור כיצד היא לא הייתה מוכנה בשום אופן להגיד מילה רעה אחת על ישראל. "אנחנו כמובן מצטערים על אובדן חיים בכל צד" - זה היה המקסימום, לפני ואחרי שחזרה והדגישה את זכותה של ישראל להגן על עצמה ואת אחריותו של החמאס להסלמה.
מובן שזה לא מבטיח כלום אפילו לשעות הקרובות. כניסה קרקעית של צה"ל לרצועה תיצור לחץ, במיוחד אם וכאשר יהיו אבידות בקרב אזרחים פלשתינים. לא משנה שהחמאס הוא שממקם בכוונה תחילה את המשגרים והמחסנים בקרב האוכלוסיה האזרחית; לא משנה שאזרחי ישראל הם הקורבנות של הטרור. לכן, פעולה קרקעית תהיה מורכבת ביותר: לשמור על חיי חיילינו בשטח העירוני הצפוף ביותר בעולם, להשיג את המטרות ולהימנע מפגיעה באזרחים.
2. חוסר סבלנות למרות מה שנאמר בקטע הקודם, הרי שבחוסר הסבלנות האופייני למקצת מן הפוליטיקאים והעיתונאים בישראל, הם כבר מדברים על הדרך בה יש לסיים את מבצע "עמוד ענן". ליושבים באולפנים בתל אביב יש הרבה פחות אורך נשימה מאשר לאלו השוהים במקלטים בשדרות. ואני תוהה, האם הם כל כך טיפשים עד שאינם מבינים שבכך הם משרתים את אויבי ישראל, או שמא הם כל כך מוטים פוליטית עד שלא אכפת להם.
הממשלה וצה"ל לא קבעו יעדים חד-משמעיים למבצע, וטוב שכך עשו. מדברים על החזרת הרגיעה לדרום ועל פגיעה בארסנל הנשק של ארגוני הטרור - מטרות שניתן לפרשן בצורות שונות, וכך לא עולים על עץ שאולי יהיה קשה לרדת ממנו. אחרי ארבעה ימים, ברור שיש התקדמות רבה בדרך להשגת היעדים הללו, אך בה במידה ברור שעוד נותרה מלאכה רבה. אנחנו עם קשה-עורף - והפעם במובן החיובי של הביטוי. העורף מפגין חוסן ועמידה, ולא צריך להתרשם מפטפטנים מקצועיים שדוחקים להפסיק את העבודה בטרם עת.
3. מתווה לבנון ושוב בהמשך ישיר לנקודה הקודמת: מתחילים לדבר על מתווה דומה לזה שסיים את מלחמת לבנון השנייה. מעבר לכך שבאותה מלחמה הפסדנו ולכן ממש לא צריך לדבוק בשום דבר שקשור אליה, הלקח בשש השנים שחלפו חייב להיות שזהו מתווה כושל. נכון, יש שקט בצפון - אך זהו שקט שבחסותו הפך חיזבאללה לחזק יותר מאי פעם.
בסוף השבוע כתב רונן ברגמן ב
ידיעות אחרונות על האפשרות שהארגון ינסה להשתלט על לבנון, וחשף את כמויות הנשק העצומות שצבר מאז תום אותה מלחמה: רבבות רקטות וטילים לכל הטווחים, שמעניקים לו - לדברי
מאיר דגן - יכולת אש גבוהה מזו של 90% מהמדינות בעולם. זה מה שקורה בחסות אותו שקט בצפון, וזה מה שיקרה אם ישראל תסכים למשהו דומה בדרום.
אז מה כן? כתבתי כאן ועמדתי לא השתנתה: להוציא לחמאס לכמה שיותר זמן את החשק לתקוף אותנו, תוך הכרה בכך שלא נוכל להגיע להסדר של קבע איתו, וגם בכך שנפילתו כנראה תעלה לשלטון גורמים קיצוניים עוד יותר. וזה אומר: להמשיך להכות בו בצורה כואבת, לנסות לפגוע בבכיריו ולהבהיר שלא יקבל דקה של שקט אם יירה אפילו טיל אחד נוסף.
4. צה"ל אנחנו לא רגילים לומר את זה ביום-יום, אבל נכון לעכשיו - צה"ל עושה עבודה נפלאה. ההכנות היו מצוינות, השקט שלפני הפעולה היה מופתי, ההתקפות על עזה מוצלחות, הפגיעות בעורף הישראלי מינימליות. אין כמובן שום ערובה לכך שזה יימשך, ותקלות תמיד קורות במהלך פעולות צבאיות. אך אנו חיים בהווה, ובזמן כתיבתן של שורות אלו מגיעות לצה"ל כל המחמאות.
5. אולמרט ופרץ עוד מחמאות, והפעם על החלטה מן העבר. בסוף 2006 ובתחילת 2007 החליטו
אהוד אולמרט ו
עמיר פרץ, אז ראש הממשלה ושר הביטחון, לתת עדיפות לפיתוח מערכת כיפת ברזל. זו לא הייתה החלטה מובנת מאליה, לנוכח חילוקי דעות מקצועיים וגם יריבות מסחרית בין מערכות אפשרויות שונות. כיום אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו את יישובי הדרום - ומסוף השבוע האחרון גם את תל אביב - בלי ההגנה של המערכת הנהדרת הזאת מתוצרת רפאל. ועל כך מגיעות לאולמרט ולפרץ הרבה תודות מכולנו.
6. ידיעות אחרונות מה המשותף ל
סימה קדמון ולרג'פ טאיפ
ארדואן? שניהם טוענים שמבצע "עמוד ענן" מונע ממניעים פוליטיים של ערב בחירות. ארדואן אומר זאת בצורה יותר קיצונית ובוטה, אבל זה פחות או יותר כל ההבדל. שנאתה של קדמון ל
בנימין נתניהו ו
אהוד ברק כל כך מעבירה אותה על דעתה, עד שהיא מוכנה להאמין שהשניים מסתכנים באבידות ישראליות - בחזית ובעורף כאחד - כדי לנצח בבחירות. מעבר לכך שמצב כזה יהיה חרב פיפיות כנגד ראש הממשלה ושר הביטחון, צריך דמיון חולני במיוחד כדי לחשוב שיש בישראל מנהיג פוליטי בכיר כלשהו - מכל צד של המפה הפוליטית - המוכן להקריב חיי אדם משיקולים אלקטוראליים.
מה שיותר מעניין הוא, שמי שהפך עוד דף אחד בידיעות אחרונות של סוף השבוע, מצא שיר הלל של אלכס פישמן לתכנון המבצע, להחלטה עליו ולניהולו, תוך מחמאות אישיות לנתניהו ולברק. פישמן אפילו הזכיר, כי הביקורת שנשמעה על נתניהו וברק בנוגע למצב בדרום דומה לזו שנשמעה כלפיהם בסוגייה האירנית. טוב לראות שמדי פעם יש אפילו ברחוב מוזס איים של שפיות והגינות.
