תורת הביטחון הישראלית מושתתת על שלושה נדבכים: הרתעה, התרעה והכרעה. אחת ממטרות מבצע "עמוד ענן" לשקם את ההרתעה הישראלית. איבדנו את ההרתעה, שחקנו והפקרנו אותה מאז הזיית אוסלו, דרך טמטום ההינתקות ודרך ההפקרה הנמשכת של אזור חוטף-עזה - עד כדי ויתור ישראלי על ריבונותה (ולא כתבתי דרום הארץ - כיוון שהמונח נזיל, ותלוי בגחמות המחבלים. כבר ב"
עופרת יצוקה" - הגיע אזור חוטף-עזה עד לגדרה ולאשדוד ...).
מאז מלחמת הקוממיות לא הייתה לישראל הרתעה - לא ברמה האסטרטגית ולא ברמה המקומית. כלומר, למרות כל הרטוריקה המופלאה של מנהיגינו, לא הצליחה ישראל להרתיע את ממשלות ערב וארגונים לא-ממשלתיים ערביים. מדיניות פעולות התגמול נכשלה כבר בתחילת שנות החמישים, וחייבה את צה"ל לכבוש את רצועת עזה כדי להשקיט את הגבול (למרות שזו לא הייתה מטרת מלחמת סיני).
מדיניות התגמול נכשלה בפומבי כשהחל פת"ח לפעול נגדנו בשנות השישים. פעולות תגמול נגד ירדן ונגד לבנון לא הפסיקו את פעילות המחבלים. הכישלון נשנה במלחמת ההתשה, שבה פעולות גדולות הצליחו להשקיט לזמן מתקצר את הזירה.
"ותשקוט הארץ ארבעים שנה" (שופטים ג', י"א), אך הארץ לא שקטה עד שדוד המלך ביסס את מלכותו.
האם ניתן להרתיע ארגוני מחבלים? התשובה חיובית לחלוטין. אין מי שאי-אפשר להרתיעו. לכל אחד יש נקודות רכות ("עקב אכילס"), שיש לגלותן, ולהשתמש בהן נגדו, כדי לרסנו. תומאס שלינג (לימים - חתן פרס נובל) קרא לזה, "מודל הצביטה בלחי": ילד מתפרע צובטים בלחיו, ואם הצביטה חזקה מדי, הוא יירגע, כדי שלא יכאב לו עוד. כפי ששר דוד המלך: "... עִם חסיד תתחסד / עִם גיבור תמים תיתמם / עִם נָבָר תיתָבר / ועִם עיקש תיתפל ..." (שמואל ב' כ"ב, כ"ו-כ"ז).
השאלה היחידה הנה עד כמה אנחנו מוכנים להכאיב לראשי המחבלים - אישית, ארגונית ולאומית. חיסול שיטתי של ראשי המחבלים - מבלי להתחשב במשחקם המגוחך, שחלקם הנם "מנהיגים מדיניים" ו"מנהיגים דתיים" - הנו שלב הכרחי. מעבר לזה צריך לפגוע בארגונים עצמם. כמו בהדברת עשבי-בר, צריכים להשמיד כל זכר וכל שורש, כי שאריות יצמיחו עוד נגעים. כל כבאי-אש יודע, שיש לטפל בכל גחל ובכל רמץ, כי מהם תתעורר אש חדשה.
למרות הדיבורים הרמים, רוב מנהיגי המחבלים - גם מנהיגי חמא"ס - זוכים לחסינות, ומנהלים חיי מותרות די שלווים בעזה, או מחוצה לה. רק מעטים מהם חוסלו - למרות שחיסולים פוצעים קשות את המרקם הארגוני והמבצעי של ארגוני החבלה. יתר על כן, קשה לנהל מלחמה כשאתה חייב להישמר לנפשך וחרד פן תשוהד.
ומעבר לכך - יש להראות לתושבי עזה, כי הם ניזוקים כתוצאה מתמיכתם בחמא"ס ובדומיו. כלומר, לאטום לחלוטין את גדר המערכת סביב עזה - עד שיישברו המחבלים, ויפסיקו להטריד אותנו. המעברים בגדר המערכת צריכים לשמש גזר, שיימנע כל אימת שפוגעים בנו. עלינו לחדש את המצור (שהוא חד-צדדי כשמצרים של מורסי תומכת בריש גלי בחמא"ס); ולמנוע מהעזתים הספקה, דלק, חשמל, כספים, טיפול רפואי בארץ ועוד.
כדי להרתיע, צריכה ישראל להיראות אמינה; והיא אינה נתפסת ככזו. יותר מעשור וחצי של הפקרת הדרום ומדיניות של נסיגות מבוהלות שחקו את מעט ההרתעה, שנותרה לנו אחרי כישלונות צבאנו בחמשת העשורים האחרונים בכל הזירות ונגד כל אויבינו.
כדי להיות אמינה, צריכה ישראל להיות נחושה - לא רק לקראת בחירות, אלא יום-יום; ולהעניש קשות את המחבלים ואת תומכיהם על כל פגיעה בשגרת חיינו. ולא - דין תל אביב יהיה כדין נצרים.
ונסיים בקלאסיקה ברוח הימים האלה - מתוך "אף אחד לא קם" של יוסי בנאי בפי "הגשש החיוור":
"... מי שחושב שהמצב הכללי ביטחוני לא יקבל איזה שינוי אקסלוסיווי, סופי ושיטתי, ושלא יישא, כמו שאומרים, גוי אל גוי חרב, בזוקה ו/או אפילו כל לכלוך אחר, והארץ הזאת סוף-סוף תשקוט, אם לא 40 שנה, אז ארבעים יום, אפילו על שבועיים היינו מתפשרים, רק שיתנו לו לבנאדם לבוא אל המנוחה ואל הנחלה - שֶיקוּם ...". 