תודה לשרון המנותק

בשעה שטילים נורים בלי הרף על ישובי עוטף עזה, ועדי תל אביב הם מגיעים, זו העת להודות לאדם אחד, שלדאבון הלב אינו שומע את צפירות האזעקה: אריק שרון. הוא בוודאי נמצא בחדר מוגן, שהרי הוא מוגן כבר כמעט שבע שנים בלי שהוא ער לנעשה סביבו ולירושה המדינית שהותיר אחריו. האיש, ראש הממשלה לשעבר, שעליו אמר יועצו אסי שריב כי "אם הוא לא היה אריאל שרון, היינו מניחים לו לסיים את חייו עד הבוקר", חקוק בהיסטוריה של מדינת ישראל בעיקר בגלל המהלך האחרון שיזם והוביל: ההינתקות מרצועת עזה. בלי הסכם, באופן חד-צדדי ושרירותי, הוציא שרון כ-8000 יהודים מישוביהם, עקר אותם מבתיהם, ומסר את כל השטח לידי הפלשתינים. תוך זמן קצר נהפכה הרצועה לחמאסטן. כדאי לצטט בהזדמנות זו, בין אזעקה לאזעקה, את נימוקיו של שרון לקראת מהלך ההינתקות: "אני משוכנע - כך אמר - כי ההינתקות... תפחית איבה, תפרוץ חרם ומצור ותקדם אותנו בדרך השלום עם הפלשתינים ושאר שכנינו... אומרים לי כי הנסיגה תתפרש כנסיגה מחפירה תחת לחץ ותגביר את מתקפת הטרור... אני דוחה על הסף את האמירה הזאת". אולי לנגד עיניו של שרון עמדו גם דברי ראש הממשלה הקודם, יצחק רבין ז"ל, שחזר והבטיח כי "לא יהיו עוד קטיושות מעזה" ואף האשים את יריביו הפוליטיים כי "סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים, הרי הבטיחו לנו קטיושות מעזה... הליכוד פוחד משלום, פחדני השלום"... כשאריק שרון הלך למהלך ההינתקות, הוא כזכור גם ניתק עצמו מהליכוד, והקים מפלגה חדשה בישראל, ואחריו הלכו-נשרכו כמה מעריצים עיוורים, כמה מבכירי הליכוד, חסרי חוט השדרה הלאומי, שכבר כמה שנים מצטערים על הליכתם בתלם של המנהיג הכריזמטי.

הרוב מבין - נסיגה מזמינה טרור

ובכן, על מה להודות לאריק שרון, שכה טעה, כה היטעה, כה הוליך שולל אומה שלמה? אכן, ישראל שילמה מחיר כבד על הפקרת הרצועה לידי הטרור, אבל אין רע בלי טוב. והטוב הוא, ששבע שנים לאחר המהלך הכה-קשה שנתבצע באופן חד-צדדי, כל התקוות שתלו בו תומכיו - נתבדו לחלוטין. היום דומני כי אין אחד בתוכנו, שלא ברור לו כי גם נסיגה לקווי 1967, הנדרשים על-ידי הפלשתינים לצורך הקמת "מדינתם" (ולאחריה לא יהיו להם עוד דרישות טריטוריאליות, כביכול), לא רק שאינה מקדמת את קיצו של הסיכסוך, כי אם להפך: מזמינה טרור מתקדם, מגבירה את הלחץ עלינו לעוד ועוד ויתורים, לעוד ועוד איומים, לעוד ועוד שפיכות דמים. עזה כמשל, עזה שיצאנו מתוכה ברוב איוולת עד הסמ"ר האחרון, עזה שתמימים בתוכנו - גם במחנה הלאומי - סברו כי עתה, משאיננו עוד שוכנים בתוכה, היא לבטח תהיה מופת ודוגמה לחבל ארץ של שלום וקידמה. ואכן, כל הנתונים היו להם, לפלשתינים. 360 הקמ"ר של הרצועה הזו, עם חוף הים הנהדר, עם תיירות ואתרי תיירות ומה לא, כפי שפיתחו מתיישבי קטיף - יכלה להיות מזמן סינגפור של המזה"ת. מקור עידוד, אפילו לספקנים בתוכנו, שאכן יש לתמורה לנסיגה, שאכן יש סיכוי לשלום ולפריחה באזור הזה ששמו המזה"ת. כל זה נתבדה ולא מהיום, כי אם מאותו הרגע שבו יצאו אחרון חיילינו ואחרון מתיישבינו מחבל ארץ פורח זה. גוש קטיף הנפלא נהרס עד היסוד - אך נותר מאז בשיממונו. הריסותיו לא קוממו. בתים, ישובים, חקלאות של פלשתינים לא החליפו את אלה של המפונים-בכוח. היישובים הפורחים נהפכו לאתרי שיגור טילים.

עזה רוצה לרצוח

עזה נהפכה תוך זמן קצר למה שהייתה רמת-הגולן לפני מלחמת ששת הימים וערב כיבושה-שיחרורה מידי הסורים. לאמור: מרכז של מצבורי נשק, טילים ושאר כלי משחית ורצח. עזה לא רוצה להתפתח. עזה רוצה לרצוח. לרצוח יהודים ולנהל תעמולה אנטישמית-שקרית בעולם, כאילו היא נתונה תחת כיבוש, סבל ומצור באשמת היהודים. ולכן, היום הזה, בעוד שיגורי הרקטות נמשכים בלא הפסק, בעוד מטוסי חיל האוויר תוקפים את אתרי השיגור בלא הרף, יש להודות לאריק שרון על המהלך הקשה שיזם. זה היה ניסיון מר. יצאנו מחבל ארץ אחד, שילמנו על כך מחיר כבד, אנושי ולאומי, אך ביציאתנו זו הוכח מעל לכל ספק, ואין מנוס מלהודות: אין סיכוי לשלום עם הפלשתינים, לא עם הנייה וחבר מרעיו ולא עם אבו מאזן וחבר שקרניו. אלה כאלה לא בטובת עמם הם רוצים אלא אך ורק ברעת העם השכן, העם היהודי ומדינתו. עד שזממם זה לא יושג, הם לא ינוחו ולא ישקטו, ויעשו כל מאמץ להמשיך במלחמת מאה השנה נגד העם היהודי. לדאבון הלב, הם זוכים לתמיכת "האחים המוסלמים" של מצרים והשליט ה"נאור" של טורקיה, מגדולי שונאי-ישראל בימינו, טייפ ארדואן. ברם, לעם היהודי יש גם "קיר ברזל" וגם "כיפת ברזל". אלה היו, הינם ויהיו המענה לאלה הקמים עליו. יש בתוכנו רפויי-שכל-ומוח, שמרחמים על האויב התוקפן ומפגינים נגד צה"ל, אבל הרוב בעם כבר מבין - בזכות שרון - את הטעות שבנסיגה, את האיוולת שבוויתור כל שהוא לעם-הטרוריסטי-הפלשתיני-חמאסי. תמשיך לנוח בשלום על משכבך בתל השומר, אריק שרון. טוב שאינך יכול לראות ולהבין את תוצאות הינתקותך האומללה. אנחנו יכולים לפחות להתנחם בכך, שלכל מובן היום, כי נסיגה חד-צדדית, חסרת הגיון מדיני ולאומי, מזמינה עוד תוקפנות ועוד אלימות. רק לא שלום והשלמה.